אל חוף הים נפלטות שתיים, אם חירשת ובתה ההלומה. הן ניצלות מסערה אך מוצאות עצמן, נטולות כל, באזור מלחמה. זהו העולם הדקדנטי שבו מתרחש המחזה החדש שכתבו יוספה אבן שושן ועמנואל פינטו לתיאטרון "נא לגעת" ביפו שעלה בבכורה בנובמבר במסגרת הפסטיבל לאמנות פורצת גבולות. כשהאם יוצאת לתור אחר מזון, הילדה נאספת על ידי להקת פליטים נודדת: מוזיקאי עיוור וזקן, אישה חירשת ונער לוליין. בעולם הכאוטי והמנוכר המקיף אותם, נטווית לה משפחה של זרים במסע הישרדות. עלילת המחזה, "עד שייקטף התפוח", אגדה שהיא מטפורה לחיים, נרקמה טרום ימי הקורונה ולאורך תקופה ארוכה בעבודת סדנה שקיימו אבן שושן והסופר והבמאי עמנואל פינטו.
בסדנה השתתפו שחקנים רואים ושומעים לצד שחקנים חירשים ועיוורים. המפגש, לדברי אבן שושן, היה מסע גילויים מרתק ומעורר מחשבה על שפה ותקשורת. "תהליך הכתיבה היה שונה מכל מה שעשיתי קודם. לעבודת התיאטרון שבה אני מתורגלת, זו המדברת בשפה העברית ובשפת הגוף הפיזית, נתווספו תרגום סימולטני לשפת הסימנים וכתוביות. כיוון שאינני דוברת את השפה, במהלך החזרות נדרש מתורגמן שיתווך בין השפות, אבל באינטראקציה בין השחקנים על הבמה, היה לנו חשוב להשתמש כמה שפחות במתווכים. זה דרש התכוונות אחרת, בהירות ודיוק. גיליתי עולם שבו יש אפשרויות נוספות של שפה".
ליצור שפה ייעודית
את התחושות האלה חולק גם חזי אליהו, יוצר תיאטרון ושחקן עיוור המככב בהצגה. "במהלך חיי לא ממש יצא לי להיפגש עם אנשים חירשים", הוא מספר. "ופתאום, כשכולנו היינו יחד באותו הקאסט, נדרשנו ליצור שפה משותפת שאינה מבוססת רק על קול או תנועות ידיים, אלא גם על תחושות, מחוות קטנות כמו נגיעה בכתף. הצלחנו למצוא דרכים יצירתיות כדי לדבר ולתקשר זה עם זה. אפשר לומר שיצרנו שפה ייעודית שנוצרה לרגע ייעודי".
אליהו מספר על התהליכים שחווה במסגרת העבודה על ההצגה: "למדתי שכדי שאוכל להביא דברים לבמה, אני צריך לחוות אותם. שיתופי פעולה מהסוג הזה הם רק עניין של למצוא את הדרך המשותפת". הוא מספר על חוויה שעבר במרכז, שעזרה לו להבין את הסיטואציה באופן חד יותר: "במרכז נא לגעת פועל בית קפה בשם 'קפיש', בו מועסקים אנשים עם חירשות. באחת החזרות ניגשתי לשם לקחת קפה, כך שנוצר מצב שבו איש עיוור שמסתמך על חוש השמיעה צריך לקבל שירות מאיש חירש שמדבר באופן פחות ברור. לקח לנו זמן להבין זה את זה, אבל היתה לשנינו את הסבלנות כדי להבין מה כל אחד מאיתנו צריך".
"גיליתי עולם חושי אחר", מוסיפה אבן שושן. "נחשפתי לשפה שבה כל הגוף משתתף. זו שפה עשירה ויפה כל כך מבחינה ויזואלית. זה פותח צוהר אל מרחב אחר של תקשורת ומעלה שאלות פילוסופיות עמוקות על הקשר בין שפה לבין תודעה, כלומר על האופן שבו אדם מתבונן בעולם, תופס ומבין אותו. דרך הקול אנחנו לומדים לקרוא אינטונציות ומצבי רוח. בהיעדר קול, אתה לומד לקרוא שפת גוף שהופכת למרכיב משמעותי מאוד. תוך כדי עבודה אתה מפתח רגישות לגוף, לתנועות, לתנודות ולניואנסים קטנים של מצב רוח. למדתי להקשיב אחרת".
האחר שבינינו
גיבורי המחזה הינם פליטים, זרים גם בינם לבין עצמם - נושא שאבן שושן נגעה בו גם ביצירות קודמות. "אנחנו חיים בעולם של פליטים ובמדינה שמגרשת את האחר ודוחה מעליה את השונה והזר. כשהמחזה התחיל להיכתב, היינו בעיצומה של המלחמה בסוריה. דיווחים על פליטים שמתו בדרך למקום טוב יותר עשו כותרות ברמה יומיומית. ומהו פליט אם לא האחר שבינינו, אדם שכדי לשרוד עליו ללמוד את השפה והקודים של העולם סביבו. אי אפשר שלא לראות את הדמיון לעולמם של חירשים ועיוורים. במובן זה, 'נא לגעת' הוא אי מתוקן ונדיר. קיומו של מקום שבתוכו מצליחים לתקשר, להתחבר וליצור ביחד אנשים מכל הסוגים, שכל אחד מהם יכול היה בקלות להגדיר את משנהו 'אחר', הוא פלא שמקפל בתוכו תקווה. אין פה כניעה למצב נתון, לקלפים שחולקו לך, אלא תעצומות נפש שדוחפים אותך קדימה ומאפשרים צמיחה, התפתחות ומימוש".
להזמנת כרטיסים + קישור
או בטלפון: 03-6330808
ליצירת קשר במייל
בשיתוף מרכז נא לגעת
