סרטו של אבי נשר, "תמונת ניצחון", נותן פומבי לסיפור יחסית עלום ובלתי נתפס שנדחק מחוץ לאתוס הגבורה הציוני בשל הזרמים הפוליטיים שניסחו אותו ובכך, עושה הסרט צדק עם צעירים ששילמו מחיר כבד על מלחמות כוח, פאסון ויוקרה. אך עצמתו של הסרט והרלבנטיות שלו, קשורות להחלטה נדירה במחוזותינו להניח נרטיבים של שני צדדים, זה לצד זה, לייצר הקבלה ולומר: ברגע שנשכיל לראות את הדמיון באחר, נוכל למנוע מחיר דמים מיותר. זה נכון במבט פנימה, אל הפלגנות מבית. זה נכון, לא פחות, במבט החוצה אל המרחב בו אנו חיים.
הסרט חושף סיפור גדול מהחיים על אנשים רגילים ובו בזמן יוצאי דופן ומעוררי השראה, שחיו בתקופה ובנסיבות בלתי רגילות בעליל. זהו סיפור הנשען על אירועים היסטוריים ומכיל את כל המרכיבים של אפוס מרהיב: מלחמה, אהבה, מארג זהויות של דמויות אנושיות מאד וכובשות לב, לצד הנדסת תודעה מצד המושכים בחוטים. זהו מסמך תקופתי הנוגע במהות המקום הזה, משקף דור ומבטא תקופה, אך גם שולח חוטים שקופים להווה ונוגע בליבת ההוויה הישראלית, בתדמיות, במיתוסים ובמחירם, בתשוקת החיים.
ניצנים הוא פצע שטרם הגליד. הקיבוץ היה היישוב שעיכב את הצבא המצרי בדרכו לתל אביב ולמחיקת המדינה שטרם קמה. חמישה חודשים היה נתון במצור והותקף מדי יום על ידי כוחות פדאיון מהכפרים הסמוכים. ב-7 ביוני 1948 אחרי שעות ארוכות של קרבות התשה חסרי סיכוי, במהלכן נותק קשר האלחוט עם חטיבת גבעתי ותחת מתקפה ארטילרית אימתנית, נפלה קבוצת ניצנים. 33 הרוגים ו-13 פצועים - מחיר הקרב. משאפסו הסיכויים לנצח, בחר מפקד ניצנים, אברהם שוורצשטיין, בכניעה כדי להציל חיים. הוא נורה למוות על ידי מפקד הכוח המצרי. בתגובה ירתה האלחוטנית, מירה בן ארי, באקט התאבדותי הרואי בראש הקצין ונורתה למוות בו במקום. 106 בני משק ולוחמים נלקחו בשבי.
למחרת הקרב פרסם הפרטיזן המשורר, אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי, מסמך מבזה בו כתב: "להיכנע, כל עוד הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות". קובנר חשש מהתמוטטות החזית אותה החזיקו היישובים, אך הנוסח היה בוטה ומכתים. הוא לא היה היחיד. מח"ט גבעתי, שמעון אבידן, פרסם גם הוא ימים ספורים לאחר האירוע, פקודת יום ברוח דומה. ועדה מיוחדת אמנם טיהרה, בדיעבד, את אנשי ניצנים מאשמת הפקרת המשק וכניעה ללא סיבה מספקת וגם אבידן, בניגוד לקובנר, התנצל באחרית ימיו, אך הפצע לא הגליד.
סרטו של נשר לא נכנס לעומקו של הסיפור הפוליטי שמאחורי הקלעים, על אף שיש בו רמיזות עדינות מאד על הפליית הקבוצה, מייסודה של תנועת הנוער הציוני, בסיוע ובחלוקת הנשק על רקע פוליטי, כפי שטען לאורך שנים אלוף במיל. יצחק פונדק, אז מפקד גדוד 53 של גבעתי: "ראיתי איך מפלים את ניצנים בנשק לעומת יישובי השומר הצעיר ולא זעקתי את זעקתו". ובכל זאת, בדרכו האלגנטית של נשר, מבקש הסרט למחות את אות הקלון ובמידה מסוימת, לעשות צדק עם חבורת הצעירים הזו, ששימשה בריקאדה חיה והופקרה לנפשה.
אבל הסרט מביא גם את המחיר הכבד ששילמו בחייהם אותם מתנדבים מצרים צעירים, המוצגים בו כפיונים בקרב על יוקרה של מנהיגים מורמים מעם, שאינם מלכלכים את ידיהם בעצמם וכל מעייניהם שימור השררה. דרך עיניו של חסנין הייכל, אז עיתונאי טירון ולימים מהדמויות המשפיעות במצרים של גמאל עבד אל נאצר, מייצר נשר הקבלה מרתקת ובכך אמפתיה כלפיי כל הדמויות במעגל הדמים הזה.
במציאות ובסרט נשלח הייכל, בליווי צלם חדשות להביא "תמונת ניצחון" הרואית מהחזית, שתתן רוח גבית למהלכי הממשל היושב בקהיר ותייצר דעת קהל אוהדת במצרים. אבדן חיים ומחיר המלחמה, נדחקים לשוליים וגם אם מדובר בעריכת המציאות, הנדסת התודעה, "פייק ניוז", למי אכפת. בקהיר, כמו בתל אביב, ציפו לסיפורי גבורה.
הקרב בניצנים אותו תעד הייכל במצלמתו טלטל את העיתונאי הצעיר והותיר בו חותם. בתום הקרבות כתב: "כשיצאתי לארץ הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא יהודים עלובים, כפופי גו ואפופי פחד, שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. טעיתי. היהודים שראיתי בשדה הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה... כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין, מוטב שייקח בחשבון את שכתבתי. הקרב על ארץ הקודש לא יהיה קל".
"תמונת ניצחון" הוא גם סרט על המצלמה כנשק ועל כוחו העצמתי של הקולנוע להביא את הסיפור ולספר אותו כמו שרק אמנות זו יכולה. באינספור מובנים, ההפקה הגרנדיוזית הזו, שצולמה בניגוד לכל הסיכויים בעיצומה של מגיפה כלל עולמית, היא הוכחה תקפה לכך. נשר, עם רוח גבית של המפיק אהוד בלייברג, היוזם ומחולל הפרויקט הקולנועי השאפתני הזה, הוכיח פעם נוספת את יכולתו הכבירה להזיז הרים ולנצח, כמלאכת מחשבת, על צוותים בסדר גודל שלא נראו פה. אבל גדולתו נאמדת לא רק במובן הטכני של שחזור פרטני מדוקדק ומבריק של קיבוץ שלם, שהוקם מאפס בלב הנגב תוך שלושה חודשי או בבניית סצנות הקרב המרהיבות שצולמו ברמה הוליוודית בהשתתפות מאות ניצבנים, אלא דווקא בצלילה וחיפוש אחר מנגנון ההפעלה של הדמויות, ירידה לפרטים הקטנים בבני האדם שהוא מציג על המסך, צלילה אל הנפש כדי לקשור בין הדמויות לצופה בהן כאן ועכשיו.
הליהוק מדויק ועצמתי כיוון שהפאזל האנושי הספציפי הזה, שמורכב מלהקת שחקנים צעירים, אנרגטיים וחדורי מוטיבציה, מצליח להעביר את עצמת האבדן הכה מיותר של חיים מאד צעירים עם תועפות פוטנציאל לעתיד שנגדע. אמיר חורי בתפקיד חסנין הייכל, האיש שניסח לאורך עשרות שנים את הרטוריקה הערבית כלפי ישראל, הוא צעיר חולם. ג'וי ריגר בתפקיד מירה בן ארי, היא האישה המשוחררת שעל הגבעה ממול הנשקפת מבעד לעדשת המצלמה וכוונת הרובה. תום אבני בתפקיד ירח בלייברג הרפתן של ניצנים, משי קליינשטיין ואליאנה תדהר בתפקיד עדה והדסה בנות דודות עולות מארגנטינה, עלא דקה בתפקיד מפקד הכוח המצרי שכולו להוט עלי קרב. אלישע בנאי בתפקיד אליקים בעלה של מירה בן ארי ואבי בנה. נטע רוט בתפקיד נעמי בת הקיבוץ ואלעד לוי בתפקיד ג'מוס חייל גבעתי וגם ניר כנען בתפקיד זיגי, הפסנתרן ניצול השואה וכמובן, ידין גלמן, בתפקיד אברהם שוורצשטיין, מפקד הכוח הישראלי. עם כל אחת מהדמויות הולך הצופה כברת דרך, כל אחת מהן פורטת על עצב אחר ומפעילה בנו אמפתיה. הן בהירות, מובנות, זכירות, מלאות חיים כדרכם של נעורים, אנושיות מאד.
"תמונת ניצחון" הוא סרט שצולל אל העבר כדי לומר משהו על ההווה. נשר חוזר אל הנעורים כדי להעיר ולפקוח עיניים כעת, כשבגרנו ובאמת הגיע זמן התפכחות. לא בכדי מצולמות הסצנות בבתי החולים המאולתרים בשטח הלוחמה משני צדי הגדר מאותה הזווית בדיוק. לרגע הם נראים כמונו אנחנו נראים כמותם. זה רק המיקום. זו רק הזווית. זו רק הגדר.
נרטיבים מתנגשים הם מפתח לדרמה מצוינת ונשר, כדרכו, לוקח את מציאות חיינו והופך אותה, בכישרון רב, פעם נוספת למיתולוגיה. הסרט שיצר מדבר על חיים, אלה שהיו וגם אלה שכעת, על מילים גדולות כמו "אידיאולוגיה", "גבורה" וגם "חברות" ו"מטרה" ו"שותפות לדרך" ויצירת יש מאין בניגוד לכל הסיכויים. שלושה חודשים עמלו בנגב על בנית סט הצילומים המשחזר בדיוק רב את קיבוץ ניצנים. שלושה ימים צולמו סצנות הקרב האחרון על הקיבוץ שנחרב במהלכו עד היסוד. גם זו אלגוריה מסוימת שמקפל בתוכו הסרט: קשה לבנות, קל להחריב.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
