פיליפ ואן על סף גירושין. זה לא שהם הפסיקו לאהוב. זו המסירות שלו לעבודה כמנהל מפעל לייצור חלקי אלקטרוניקה בחברה צרפתית שנבלעה בקונגלומרט אמריקני מצליח, שמכרסמת כבר שנים באינטימיות שלהם, מכלה כל חלקה טובה של מה שהיתה משפחתיות חמה ואוהבת. מספיק להתבונן בתמונות שעל הקיר כדי להיזכר שפעם זה היה אחרת.
סרטו החדש של הבמאי הצרפתי, סטפן בריזה, "עולם אחר", נועל טרילוגיה קולנועית מצוינת, שעוסקת בשחיקת מעמד העובדים בעידן התאגידי, בדחיקה לשוליים של כל מה שמריח מאנושיות ובגדול, בפשיטת רגל מוסרית של חברה בה הערך היחיד שקובע הוא שורת הרווח. בשלושת חלקי הטרילוגיה ליהק בריזה לתפקיד הראשי את השחקן ונסן לינדון, שהפך בעשור האחרון שותף לדרכו המפותלת: פעם כמובטל, שמתקבל לעבודה כשומר בסופרמרקט גדול ונדרש לרגל אחרי חבריו לעבודה ("ערכו של אדם"), פעם כנציג איגוד עובדים במפעל על סף סגירה ("במלחמה") וכעת, כמנהל מדרג ביניים, שנסחף אל תוך השיח הניאו-ליברלי המזויף והמוסר הכפול של הבוסים הגדולים שמעליו, משלם בדרך מחיר אישי כבד ובסופו של דבר נאלץ לקבל החלטה אמיצה.
כל אחד מחלקי הפאזל שהרכיב בריזה עומד בפני עצמו. "עולם אחר", כמו שני הסרטים שקדמו לו, מזמין את הצופה לדרמה קאמרית אקטואלית להפחיד, קולנוע אנושי קרוב שהוא אקט של התנגדות, מניפסט המערער על הקיים ומותח קוים אדומים בכל הנוגע לכיפוף הערכים, למכבסת המילים הבלתי נסבלת בשפה התאגידית ולאופן בו העבודה נוגסת בחיינו, משתלטת, שוחקת. הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה, מתרחש ברובו במשרדים ובחדרי ישיבות מהוגנים בהן מתקבלות מדי יום מבלי למצמץ החלטות משנות חיים.
מדי יום נדרש פיליפ להתמודד עם הנחתות בלתי אפשריות שמגיעות מהמטה בפריז או מהדירקטוריון בניו יורק. עכשיו, הם דורשים פעם נוספת להדק חגורות ולקצץ מסיבית בהיקף המשרות, על אף שהחברה רשמה השנה רווחי עתק, מנהליה גלגלו לכיסם בונוסים בהיקף קולוסאלי ובעלי המניות חיככו ידיהם בהנאה יתרה לאור התשואות הגבוהות. "זה הדבר הנכון לעשות", אומרים לו נציגי ההנהלה שמקפלים בתוך מילים נקיות איום מרומז על משרתו. הם מדברים על "אומץ" ו"נחישות", על "החלטות קשות שמנהיג צריך לקבל" וקלישאות ריקות למכביר שנועדו להסוות התנהלות דורסנית, רומסת, קרה, לא אנושית שהוא אינו מבין ולא מקבל. פיליפ, אדם הגון ואחראי, נקרע בין מחויבותו לעובדיו, לבין מסירותו לתאגיד. "להיות או לא להיות", זו הדילמה שמדירה שינה מעיניו. על צומת דרכים הוא מתלבט בין "הדבר הנכון" עבור החברה, לבין מה שבעיניו ראוי מבחינה ערכית ומוסרית. זו אינה הצומת היחידה בחייו.
חייו הפרטיים, כך נראה, עומדים גם הם על בלימה עם זוגיות מתפוררת, בן שאושפז במוסד פסיכיאטרי אחרי התמוטטות עצבים ובת אהובה שפרשה כנפיים. הוא לבד בצריח, מטלטל ברוח הסוערת עליו, מנסה לשמר את היומיום, להיאחז בשגרה ללא הצלחה יתרה. לכוד. בתהליך איטי מחלחלת ההבנה, משהו בסדר העדיפויות חייב להשתנות.
זו הבדידות המזהרת של היחיד בתוך מערכות חייו שבריזה כה מיטיב לכתוב ולינדון נושא על גבו כצלב. המצלמה קרובה, כמעט פולשנית, היא סוגרת צמצם, לא מאפשרת להסתיר את הקמטים, העייפות, החרדה, אבדן השליטה, השחיקה, הייסורים, הכעס, תחושת הקבס וגם העצב העמוק והאהבה. זה אפקט הרנטגן, נקי מפילטרים, חודר רקמות, שהופך את הסרט הזה לרגעים כמעט לתיאטרון. גם המשחק המאופק של לינדון, געש אצור של משטמה מכלה, אנושי מאד, מאפשר לדרמה להדהד במלוא עצמתה. את אן, אשתו של פיליפ, משחקת סנדרין קיברלן, בחיים גרושתו של לינדון. זו לא הפעם הראשונה ששני השחקנים המצוינים האלה חולקים מסך, (הם עשו את זה קודם גם ב"מדאם שאמבון" של בריזה), אבל נדמה שמשהו בפמיליאריות הבלתי נדרשת למילים בין השניים, מאפשר הפעם יותר מתמיד לצלול אל עומק הפצע של אהבה גדולה שמאבדת כיוון.
הקאסט שלצדם נשען בעיקר על שחקנים שאינם מקצועיים כמו העיתונאית מארי דרוקר (בתו של ז'אן דרוקר, מנכל RTL לשעבר ואחייניתו של מנחה הטלוויזיה הנודע, מישל דרוקר) בתפקיד משנה מצוין כבוסית האמביציוזית וקרת המזג של פיליפ. ניכר כי בריזה אוהב לערבב על המסך אנשי מקצוע מעולים ובני אדם מהשורה – הוא עשה את זה בשני החלקים הקודמים של הטרילוגיה – ויש לזה משקל. בנוסף לצילום הקרוב של אריק דומונט – לעתים תזזיתי, לעתים משתהה בטייקים ארוכים, מעניק לסיטואציות מסוימות תחושה ריאליסטית, כמעט תיעודית ואז מחזיר אותך לקולנוע. בניגוד למרוץ החיים, פה לוקחת המצלמה את הזמן, מלווה בשקט מהלכים שנרקמים, מאפשרת לצופה להיות הזבוב שעל הקיר בחדרים הפנימיים של הנפש.
המבט, המופנה הפעם אל דרג הביניים של ההנהלה, סוגר מעגל בטריפטיכון החברתי-פוליטי החריף והנוגע שיצר סטפן בריזה. ריבוי הזוויות מחזק את האמירה על חוליה ונגעיה של החברה הקפיטליסטית, המודל אמריקני של מדיניות כלכלית ברוטאלית, החלשת מעמד הביניים, רמיסת השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות והמחיר הבלתי נסבל שמשלמים בני האדם שבקצה פס הייצור ולאורכה של ההיררכיה. כל אלה מחלחלים גם אל החיים הפרטיים, מערערים את היסודות, משנים אותנו. הסרט הזה, הרהור מתבונן ושקט בחורבן, הופך סיפור אנושי קטן-גדול ליצירה רלבנטית, עכשווית ומעוררת התפעלות ולא רק בזכות הדגל החברתי שהוא נושא, אלא בעיקר בשל התזכורת: בסוף, זה הגורם האנושי שיוביל שינוי, ישנה את העולם.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
