זו היכולת המופלאה של הקולנוע ללכוד פיסות חיים ולמסגר אותן בפריים, לסגור צמצם על דרמות אנושיות קטנות-גדולות ולפנות מקום מרכזי גם לדמויות, לכאורה, מן השוליים, שמאפשרת לצופה להתבונן בחיים של אחרים ולהרהר בחייו שלו, להיסחף מעם עצמו כדי לשוב לעצמו, לגעת בחלומות ובתחושות החמצה, לחוש אמפתיה, לאהוב, לכעוס, להתקומם, לצחוק, להאמין. סרטה עטור הפרסים של אורית פוקס רותם, "סינמה סבאיא", היא יצירה ארס-פואטית קולנועית חכמה, שעושה בדיוק את זה. הבימאית רותמת את העשייה הקולנועית בתבונה וברגישות כדי להציף מחשבות על שפה, נשיות, דעות קדומות ומערכות יחסים, על הנתק בין יהודים לערבים בישראל ועל אמנות כדבק מחבר, מגשר ומרפא, על תיעוד וניצול, על קולנוע.
זהו מסע מקלף מסיכות שצולל אל מפגש אנושי יוצא דופן בין שמונה נשים ערביות ויהודיות, עובדות עירייה מכל התחומים, המתכנסות מדי שבוע במתנ"ס בחדרה לסדנת צילום וידאו. שמונה הנשים, שספק אם בכל קונסטלציה אחרת היו נפגשות, מתחברות, מוצאות שפה משותפת, נחשפות, בזכות הקולנוע. בחדר הזה, שלכאורה אין בו דבר מסעיר – קירות לבנים, כסאות, מסך מאולתר מבד לבן, מקרן ושמונה נשים שונות מאד זו מזו בגיל, באמונות, בתפישות עולם ובשפה - מתקלפות שכבות, נגלה הנסתר, נבנית אינטימיות וזה סוחף ומרגש ועצמתי ומנחם וחם ומאד אנושי.
"סינמה סבאיא" הוא באופן מפתיע סרטהּ הארוך הראשון של פוקס רותם, בוגרת סם שפיגל, ומורגשת בו חדוות העשייה, אהבת הדבר ובה בעת עומק ורב-שכבתיות יוצאי דופן. הסרט עטור הפרסים, שיוצא כעת להקרנות בישראל, נרכש לאחרונה על ידי רשת HBO ונמכר להפצה, בבתי קולנוע באירופה ובאסיה. זה לא ברור מאליו ונראה שזו רק תחילתה של נסיקה.
יצירה המחטטת במעשה היצירה, נתפסת כפונה למיטיבי לכת ולאנשי מקצוע, אבל "סינמה סבאיא" הוא לא עוד סיפור מהסרטים שמטרחן ומהלך במחוזות הפילוסופיים של האמנות, אלא סיפור מהחיים. התסריט, נשען על חוויותיה של הבימאית מסדנאות שהנחתה בגבעת חביבה ובעכו. הסרט משלב טכניקות דוקומנטריות, שניכרות היטב בצילום הנפלא של איתי מרום שמלהטט בין סגנונות וטביעות אצבע שונות כמו גם בעריכה המצוינת של נטע דבורקיס. הליהוק של שחקניות מקצועיות לצד נשים שמשחקות לראשונה, נותן מקום לאימפרוביזציה ולאינטרפרטציה אישית, תשלובת המעצימה את הטשטוש המבלבל בין קולנוע תיעודי לעלילתי ומחזקת את תחושת האותנטיות. הדינאמיקה בין הנשים בחדר אינה מאולצת, האחווה הנשית נבנית בטבעיות ובהתאם גם התמיכה והכוח ששואבות הדמויות מהביחד שנוצר. בלי פרובוקציות וגימיקים, מתוך התבוננות שקטה וסבלנות, אנחנו לומדים להכיר את הדמויות, שמגלות את עצמן.
בסדנה הן לומדות טכניקות בסיסיות של יצירת קולנוע ומתבקשות לתעד את "המקום שלהן", לכתוב מכתב מצולם לאדם יקר, להקליט רעשי חדר. כך, מבעד לדינאמיקה והאינטראקציה, דרך בחירת חומרי החיים שהן משתפות, נחשפות שכבות נסתרות, מאוויים, צלקות, חרדות, תסכולים, חולשות חלומות קטנים וגדולים שהחיים דחקו לצד וכל מה שרוחש מתחת לקליפות שאנשים עוטים על עצמם. בתוך החדר הזה, שלכאורה משאיר את העולם האמיתי בחוץ, היצירה משחררת.
רונה, בת דמותה של פוקס רותם, שמשחקת דאנה איבגי, היא הקו המחבר בין הנשים. היא היחידה שאינה נחשפת וכמו משתתפות הסדנה, גם הצופה אינו יודע עליה דבר. זהו תפקיד מהותי אך במידה מסוימת כפוי טובה שאינו נמדד בטקסט אלא בשתיקות שבין המילים, במבטים, בנוכחות. היא מתבוננת בהן, צופה בשקט, מפענחת, מדרבנת אותן להיחשף, אבל נשארת סימן שאלה, דוחפת אותן למימוש עצמי ולהגשמת שאיפות, אבל מסתירה את שאיפותיה שלה.
רונה היא הסיבה והמסובב, אך הבמה המרכזית שמורה לנשים. ואיזה נשים: בתפקד עוואטף, פנסיונרית של עיריית בקעה אל ע'רבייה, מוסלמית אדוקה ואישה נבונה שראתה הכל ומבינה את מורכבויות החיים, מרלן בג'אלי הנפלאה, לשעבר שחקנית בתיאטרון הפלסטיני אל-קאסבה וממשתתפי סדרת הטלוויזיה האיקונית "המסעדה הגדולה"; סועאד, שמשחקת ג'ואנה סעיד, היא אם לשישה שנישאה בשידוך ואינה מאושרת בנישואיה, חולמת להוציא רישיון נהיגה שיאפשר לה עצמאות, אך חוששת מתגובת בעלה. סעיד היא תגלית של ממש וקשה להאמין שזו ההתנסות הראשונה שלה בקולנוע. מתחת לחזות הצנועה והשקטה של הדמות, מבעבע געש של כעס אצור שסופו להתפרץ בסצנה מפוארת ומפלחת לב.
כרמלה מתגוררת ביאכטה עם הכלב שלה ומשתוקקת לזוגיות. זהו תפקיד שהתווסף לתסריט ונכתב במיוחד עבור ליאורה לוי, שגם בחיים האמיתיים מתגוררת ביאכטה. יוליה טגיל בתפקיד מהגרת מרוסיה, אם לשתי בנות שחיה בדירת אמה לאחר גירושיה צובעת את העצב באינספור גוונים וגילה (רותי לנדאו), עזבה בעל מכה וחיה כעת עם בן זוג לא מזיק וחתול. ויש גם את אתי בן חמו (אורית סמואל) אישה מוחזקת ומטופחת ממעמד הביניים, אם לשתיים שבעלה לוקה בדיכאון קליני ואת נסרין, עורכת דין המתמחה בזכויות אזרח שחוזרת לחלום ישן להיות זמרת. אמל מורקוס, זמרת עילוי בחיים האמיתיים, מגלמת כמו בחיים אישה דעתנית ולוחמנית שאינה חוששת להביע את דעתה ובאה להגשים חלומות. אלו דמויות שנכתבו בקפידה על ידי במאית שהיטיבה לנתב אנסמבל מעולה של נשים אותנטיות, הנותנות בהן חיים. המקום הנרחב שניתן לאימפרוביזציה יוצר תחושת זרימה חופשית וטבעיות במשחק.
על אף שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מרכז הסיפור, הוא זולג פנימה ומרחף מעל ובתוך החדר. הפוליטיקה שם בשאלת השפה שצפה כבר בשיעור הראשון כשצעירה ערביה שואלת מדוע קורס שמחצית מהלומדות בו דוברות ערבית, מתקיים בעברית ונענית על ידי אישה ערבייה מבוגרת עטוית חיג'אב: "כי אנחנו יודעים עברית והם לא מדברים ערבית. ככה זה". היא שם בהצהרה של אחת הנשים היהודיות שזהו לה מפגש ראשון עם ערבים, מה שמציף תהייה כיצד במדינה שבה יותר מ-20% מאזרחיה ערבים, נפער נתק שכזה. היא שם בשאלות על עטיית חיג'אב ובהטחות אשם לא מבוססות על תמיכה בטרור נגד מי שמייצגת לוחמי חופש. נקודות החיכוך וחילוקי הדעות משתלבים בעדינות רבה לאורך הסרט. הם שם, כחלק מהחיים, באים לידי ביטוי כרחש תת-קרקעי שצף מפעם לפעם אל פני השטח, אך נקודות החיבור, חוויות החיים והתובנות של נשים בעולם גברי, הן כוח מחבר חזק מכל מה שמפריד ביניהן. שורה תחתונה: פנינה קולנועית שלא כדאי לפספס.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
