"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, קלאסיקה בספרות האנגלית הויקטוריאנית, הסעיר רוחות וביקורת כשהתפרסם ב-1847. המבקרים העריכו את כישורי הכתיבה של המחברת, שפרסמה את הרומן בשם בדוי, והכירו בעצמת הסיפור, אך ליהגו על תוכן בוטה, שימוש לא נאות במילים גסות ותצוגה לא מחמיאה של המין האנושי. "אילולא ידענו שהספר נקרא על-ידי אלפי גברות צעירות, היינו רואים לנכון כחובתנו להזהיר אותן מפניו ולו רק בשל גסות הסגנון", כתב בזמן אמת מבקר הספרות, גו'רג' וושינגטון פק, ב-American Review. "אם להניח בצד את ניבולי הפה, שכשסופר כוללם בספרו הוא פוגע בערכי הנימוס והמוסר, יש בפטפטת ובדיאלוגים חספוס ופראות שאסור שיימצאו ביצירת אמנות", הוסיף.
ברונטה, מתה משחפת שנה לאחר פרסום הרומן ולא היתה עדה למאמצי אחותה הבכורה, שרלוט, להגן על כבודה בהקדמה למהדורה השנייה ב-1950. לא קשה להבין מה עורר את זעם המבקרים והקוראים. אחרי הכל, ערכי המוסר והתפישות המקובלות בנוגע לאמנות, היו שונים בתכלית מרוח המילניום הנוכחי. היה זה רומן שהקדים את זמנו, קרא תגר על ערכי התקופה והדת, ערער על מקום האישה בחברה והציב שאלות על מוסר, ניוד מעמדי וחוקי השפה הכתובה ה"מהוגנת".
סרט הביכורים, שכתבה וביימה השחקנית פרנסס אוקונור, מציג גרסה בדיונית של ברונטה. משולבים בו פרטי ביוגרפיה (המעט שיש אודותיה), אך חלקו הארי מרפרר לאלמנטים ברומן המונומנטאלי ורוחו שורה עליו. אוקונור מקימה בדרמה התקופתית הזו יקום אנטי-ויקטוריאני, המסרב לדבוק בקודים המוסריים והמיניים של התקופה, מציב את האישה, רצונותיה, תשוקותיה וכישוריה במרכז ובכך מתחקה אחר עמודי התמך של הספר.
נכון, אוקונור מרשה לעצמה חופש יצירתי מרחיק לכת ובנוגע לנאמנות למקור, גם גמישות קוֹמַנֶצִ'ית, אך למען האמת, אי אפשר שלא להבין את הפיתוי. מעט ידוע על ברונטה והידוע נדלה מכתבי אחותה, שרלוט, מחברת הרומן "ג'יין אייר" ומכאן סובייקטיבי. בהינתן וכך, בחרה אוקונור לצקת לתסריט תוכן פיקטיבי הנשען על הנחות יסוד והשערות הקשורות לאופייה ולטבעה של הדמות. במובן זה, יש להניח שהסרט יעצבן לא מעט חוקרים, היסטוריונים ומעריצים.
ברונטה של אוקונור היא אשת המאה ה-21' שנשתלה במאה ה-19'. מורכבת ומלאת סתירות - מוחצנת וביישנית, רצינית וילדותית, מושתקת ובעלת כישרון ביטוי משתק - רבת רבדים ועדיין אניגמאטית. מערכות היחסים הפנים-משפחתיות בסרט, מלבות מחשבה. כך יחסיה הטעונים עם אביה, כומר אירי שמרן וקפדן, שבחר בחינוך ביתי לאחר מות אשתו ושתי בנותיו (שאינן מוזכרות בסרט). אמילי כמהה לאהבת אביה, המתקשה להבינה, לקבל את שונותה ולהראות כלפיה גילויי חיבה וחום, השמורים לאחיותיה ולאחיה.
מערכות היחסים המורכבות בין האחים נעים בין שותפות גורל, אהבה שגבולותיה חמקמקים, הפריה הדדית וגם קנאה ותחרותיות. אוקונור מטשטשת כמעט מוחקת את אן (אמליה גתינג), האחות הצעירה, סופרת ושותפתה של אמילי לכתיבה מוקדמת, אך מפנה זרקור מרכזי לאחיה ובן בריתהּ, ברנוול (פיון וויטהד), צייר ומשורר, דמות פרועה, נפש חופשית ומיוסרת עם נטייה להרס עצמי. ברנוול מדרבן אותה להגשמה עצמית, אך גם מחבל באפשרות, שמציע הסרט, למימוש אהבתה, להתבגרות ולביתוק חבל הטבור המשפחתי. האם בכך מרמז התסריט על גילוי עריות, נושא שעולה ב"אנקת גבהים"? ייתכן.
שרלוט (אלכסנדרה דאולינג), האחות הבכורה, מוצגת כבת המוצלחת, האהובה, המוכשרת, זו ההולכת בתלם. רגשותיה כלפי אמילי נעים בין אהבה עזה לפטרונות, יריבות וקנאה. היה או לא היה? ייתכן.
לצד היחסים המשפחתיים המורכבים, ישנו מפגש אסור, רווי יצרים, שמעולם לא התרחש, בין ברונטה לוויליאם ווייטמן, שאכן הגיע להאוורת' כעוזר לכומר המקומי ושהה בבית המשפחה. הרומן שמייחסת לה אוקונור, התרחש במציאות עם אן. אמילי, סגפנית, ביישנית ואצורה, מעולם לא ניהלה מערכת יחסים רומנטית ולא נישאה. אם כך, מנין שאבה השראה לכתיבת רומן עתיר תשוקה ויצר? זו השאלה שאוקונור מבקשת לפצח.
אמה מקי, שפרצה לתודעה ב"חינוך מיני", סדרת הטלוויזיה של נטפליקס ושיחקה בתפקידי משנה בהם ב"מוות על הנילוס" של קנת בראנה, היא אמילי. מקי צוללת לעומק, נוגעת בפסגות ובתהומות, ביצר ובייאוש. היא מורכבת, משכילה, מכירה בערך עצמה, מאופקת ומתריסה, זקוקה לקרבה אך נטע זר בסביבתה הכופה שתיקה וצייתנות. זהו משחק נבון, רב ניואנסים ועצמתי וגם מרוחק, זהיר, לא מתגלה עד הסוף. אוליבר ג'קסון כהן מקסים בתפקיד וויטמן, הנקרע בין יצר לכיבוש היצר, בין מוסרניות למתירנות. דיאלוג מבריק ביניהם המתנהל בצרפתית, שפת האריסטוקרטיה והמלומדים, שנתבקש על-ידי אביה של אמילי להקנות לבתו, אמנם בלתי אפשרי במושגי התקופה, אך בהחלט כן בראי הזמן. זהו דיאלוג נפלא על אמונה עיוורת שבמהלכו נלחמת אמילי על ביטוי תפישת עולמה הליברלית בשפה זרה לה.
הצילום שובר קונבנציות בז'אנר הסרטים התקופתיים, יפה ולא מיופייף. הצלם, ננו סגל, מקפיד על אלגנטיות מכובדת ורומנטיקה מהורהרת בצילומי הפנים, בעוד צילומי החוץ פתוחים לרוחות ומשוחררים מעכבות. זה ניכר בעבודת המצלמה ובתאורה. זוהי בחירה מושכלת שנותנת צורה להתנגשות בין החברה המדכאת סביבה לעולמה הפנימי, חופש המחשבה ודמיונה הסוער של אמילי.
קו תחתון: זהו שיר אהבה לברונטה כפי שאוקונור תופשת אותה, תרגום חופשי ופיקטיבי לביוגרפיה חסרה, שהתערבל בתפישות פמיניסטיות מאוחרות. אוקונור שותלת בסרט ספקולציות ותובנות של בדיעבד, המרמזות על טראומות ילדות ובעיות נפשיות כמקור לתנודותיה הרגשיות, לסגפנותה ולמאווייה של ברונטה והם, לדידה, מקור ההשראה לכתיבת "אנקת גבהים". גם אם השאלה האתית על שכתוב ביוגרפיה של דמות היסטורית נותרה בעינה, התוצאה סרט יצרי, אסתטי להפליא, משוחק כהלכה ובקצרה, כזה שקל להיסחף לתוכו.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
