בבר-גלריה שוקק, הממוקם במבנה מנדטורי ישן במבואות נמל חיפה, מתרחשת עלילת סרטו החדש של עמוס גיתאי. הסרט, "לילה בחיפה", שהחזיר את הבמאי הישראלי לעיר הולדתו והוקרן בבכורה עולמית בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה האחרון, הוא למעשה פסיפס אנושי של דמויות, סיפורים-סיפורים שזורים זה בזה, קרעי חיבורים של פיסות אהבה ותשוקה, חשדנות וספקנות, רוך ואלימות, בין אנשים בודדים, פצועים ותקועים בחיים חסרים, שאינם מסבים להם עושר.
נשים וגברים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, הומואים וסטרייטים, ערב-רב של דמויות נפגשות במקום, שהוא קרקע ניטראלית, לכאורה, מרחב מפלט, המאפשר להם להתפשט מזהותם ותיוגם, לתקשר מבלי לעטות שיוך תרבותי מסוים, להעמיד פנים שהכל אפשרי, לצלול לעומקן של שאלות פילוסופיות כמו מערך הכוחות בין אמנות לפוליטיקה או המתח המובנה, שנע ונד כמטוטלת, בין התמכרות לחיים שהם שדה קרב בלתי פוסק, לבין הרצון לוותר ולברוח והכמיהה להציל את הנפש. ברקע, בין סיפור לסיפור, חולפת לה עוד רכבת ממהרת ממקום אחר אל מקום אחר. שוב ושוב חולפת הרכבת האדומה בעוד שהדמויות נטועות במקום.
קצת כמו "החיים על פי אגפא" לפניו, גם סרטו של גיתאי סוגר צמצם על מארג אנושי רוחש בבר אחד, בלילה אחד, על מנת לשקף ולמסגר דרך הדמויות, תמונת מצב של מקום, שכל כולו שסע ופצע וקונפליקט. גיתאי, בניגוד לאסי דיין, ויתר על האפוקליפסה ומהלך במחוזות הצער. כמו במחול הסופי הלוכד את הצופה בתנועה מעגלית רפטטיבית אינסופית, אתה מוצא את עצמך מביט מהופנט במערבולת הטרגדיות האנושיות, בכאב, בקרעים, בהיעדר תכלית, מרחב או אופק. אין עתיד יש רק הוויה, כאן ועכשיו, והיא רוויה במתח, ובאלימות וביצר.
על אף שהסרט מוגדר, משום מה, כדרמה-קומית-סאטירית, גיתאי נוטה בבירור אל הדרמה ומשתמש בכלים ובשפה תיאטרלית, אסתטית ואלגנטית. התסריט, שכתב במשותף עם מארי-ז'וזה סנסלם, הושפע, לדבריו מהרומן המונומנטאלי והבלתי מסוים "האיש בלא תכונות" מאת רוברט מוסיל, שמציף רעיונות, תמות פילוסופיות ושברי ערכים כמו אמת ודעה. גיתאי מפזר מילים, כמו עלי שלכת, מכוון אל החושים אך שומר על מרחק, קור, נוגע-לא-נוגע, כמו הדמויות עצמן. ויש כאן גלריה מרשימה של שחקנים מצוינים, חלקם תגליות של ממש. גם במעשה הליהוק, שהוא הכוח המניע את הסרט, ערבוביה היא שם המשחק: ישראלים ופלסטינים, שחקנים ותיקים, מוכרים ומוערכים, לצד כאלה שעושים את צעדיהם הראשונים על המסך ואחרים בראשית דרכם; שותפים שעשו כברת דרך עם גיתאי ואחרים, שזה להם, המפגש הראשון עמו. "זה סרט שמדבר על נשים וגברים המבקשים להיות אוטונומיים, מחוץ להגדרות של מעמד, מגדר, דת או זהות לאומית. הן מסרבות לשאת על גבן תוויות או להיות מקוטלגות ומבקשות לחיות את חייהן, ללכת אחר צו ליבן. התערובת הזו של אותנטיות וניסיון מזין את הסרט", אמר גיתאי.
אותו בר בו ממוקמת העלילה, "הפטוש" שנחשב בחיים האמיתיים שמחוץ לסט הצילומים כאחד הלוקיישנים החמים בחיפה, הוא מקום מפגש בלתי אמצעי ליהודים וערבים, בו מתערבבות העברית והערבית. זה לא ברור מאליו. את אותו המשפט ניתן גם לומר על סט הצילומים של גיתאי בו נשזרים זה בזה סיפורים, שפות ובני אדם מרקעים, תרבויות ומגזרים שונים. "באזור נגוע באלימות ובשנאה כרונית, זו דרך להפוך את תהליך היצירה למקום מפגש, מרחב לדיאלוג", אומר הבמאי שמאז ראשית דרכו עסק בזהויות, בנקודות מבט מתנגשות, בבית: "באמצעות יצירות אמנות, טקסטים, סרטים, עלינו לנסות ללבות תקווה".
לצד מה שהוא מכנה "הקיבוץ הפרטי שלי", כלומר, יוצרים ושחקנים איתם הוא חוזר שוב ושוב לעבוד לאורך השנים, כמו התסריטאית מארי-ז'וזה סנסלם שחולקת איתו קרדיטים מאז "כיפור" (2000), הצלם עטור הפרסים, אריק גוטייה, איתו יצר את "רבין, יומו האחרון" ואת "רכבת קלה", העורך יובל אור, (שחתום על הסרט הקצר זוכה פרס האוסקר "סקין" של גיא נתיב) וכמובן השחקנים מכרם חורי וחנה לסלאו, ישנן גם שיתופי פעולה ראשוניים ומעוררי סקרנות.
דגש מיוחד הושם גם הפעם על הליהוק הנשי: מריה זרייק ("וילה תומא" של סוהא עראף ו"אווה מריה" של בזיל חליל שהיה מועמד לאוסקר) בתפקיד לילה, בעלת גלריה לאמנות פוליטית, שמציגה במקום תערוכת צילומים של ההתנגדות הפלסטינית שצילם המאהב שלה, גיל (צחי הלוי). לילה נשואה לכמאל (מכרם חורי), איש עתיר ממון, המבוגר ממנה בשנים רבות וחולמת על אמריקה ועל שחרור. ויש את חאולה איברהים הנפלאה, שחקנית ילידת מג'דל שמס, בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, שהחלה את דרכה בתיאטרון הלאומי הפלסטיני, אל-חכאוותי ותיאטרון החופש בג'נין וכאן היא בתפקיד הממעט במילים, אבל מרבה בנוכחות, איברהים כובשת את המסך כאישה צעירה, שבורה ומיואשת הלכודה בנישואין נטולי אהבה להישאם (הישאם סולימאן, עוד שחקן כובש לב בתפקיד קטן אך אפקטיבי), חבר של גיל, מנהל הבר והמטבח של המועדון, המתקשה להתמודד עם מצבה המעורער של אשתו.
נעמה (נעמה פרייס), אחותו של גיל, לכודה גם היא בנישואין חורקים ומוצאת על הבר ריגוש מזדמן בדמותו של אמיר, בחור ערבי צעיר ושרמנטי (אמיר חורי). ויש גם את קלרה חורי, בתפקיד סוחרת אמנות מפוקפקת מאמריקה, את בהירה אבלאסי, שחקנית בראשית דרכה, שמשחקת דמות לא לחלוטין אפויה אך מסקרנת מאד של פעילה בהתנגדות הפלסטינית ואת חנה לסלאו, בתפקיד אלמנה מזדקנת שבאה לבליינד דייט.
במובנים רבים סרטו של גיתאי נושא בגאון את הדגל הפמיניסטי ולא בפעם הראשונה. למעשה, ברבים מסרטיו ניתן מקום של כבוד לנשים. "המזרח התיכון נשלט על ידי גברים, שלעתים קרובות מעודדים מלחמה וסכסוכים. מראשית הדרך בחרתי לתעדף תפקידים נשיים כיוון שהאקט הזה של הצבת נשים במרכז סרטיי, כשלעצמו, מציף שאלה על הסדר והמבנים החברתיים".
קצת קשה לזהות אבל התמונות בתערוכה שבגלריה הן פרי תיעוד של הצלם זיו קורן. אמנות בתוך אמנות. דוקו מהחיים ממוסגר בתוך יצירה אמנותית חדשה. הדיאלוג האינטרטקסטואלי, גם הוא אינו זר לגיתאי ובסרט הזה יש לא מעט טקסטים תרבותיים שמתווכחים זה עם זה, משתמשים זה בזה, לפרקים סותרים אבל עדיין חיים באותה המסגרת. חומר למחשבה.
לרכישת כרטיסים לסרט " לילה בחיפה" >>
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
