אם תורת הפסיכואנליזה של פרויד עוסקת בריפוי בדיבור, סרטו החדש של שמי זרחין מציף הצעה לכאורה הפוכה לתרפיה מנקה ומזככת מסוג אחר. תקראו לזה: ריפוי בשתיקה. בעידן של הצפה ורבאלית, ברברת טובענית, מלל מגובב המכסה על ריק שמטפח דור של הפרעות קשב וריכוז המתרוצץ באמוק על אוטוסטראדות המידע, 250 קמ"ש על פארש, באה אישה אחת ואומרת: "די!". כלומר, לא בדיוק אומרת - שותקת.
על מה היא שותקת? לך תדע. אולי על המכות, על השנים, על הבדידות, על הבגידה, על התהום שנפערה. ולמה עכשיו שותקת? אולי כי כשקר שם בחוץ, ההתכנסות פנימה היא כורח. אולי כי מי שהושתקה, מגלה ממרחק הזמן את העֹצמה שבלקחת את שתיקתה בידיה, לשתוק מתוך בחירה, להפוך את היוצרות.
שתיקה מביכה ובמידה מסוימת מערערת אותנו. על פי רוב, יש בנו צורך בלתי נשלט למלא את החלל, לגרש את השקט המְכַנֶס, שמְזַמֶן מחשבות ושדים. זה בדיוק מה שעושה אביהו, עיתונאי דעתן וכריזמטי, פרוע, ביקורתי ו"עקרוניסט", המגלה בוקר בהיר אחד שאמו, שרה, פשוט הפסיקה לדבר. חרד לבריאותה הוא מתייצב בבית אמו, עם האקסית המיתולוגית שלו, רק כדי לגלות שמדובר בפעולה יזומה, מחאה חתרנית ושקטה. מאד שקטה. שרה שותקת לא כי אינה יכולה לדבר, אלא פשוט כי די, נאמר כבר הכל ודבר לא נאמר.
שרה אינה היחידה ששותקת לו. פתאום קמים עליו שותקיו כולם. שותק הבוס של אביהו, עורך החדשות, שמסתיר יותר מאשר הוא חושף; שותק גם המועמד הצעיר והמוביל לרשות הממשלה, שזינק לראש טבלאות הסקרים על אף הקפדה יתרה לא לומר דבר. הוא מצטלם היטב, אבל שותק בקנאות ולמעשה איננו יודעים עליו כלום מעבר לקשריו המשפחתיים (בנו של ראש הממשלה לשעבר שמצוי בתרדמת ואלמן טרי ומיוסר שאשתו מתה בתאונת דרכים טראגית). אנו יודעים גם שבילדותו היה תלמידו האהוב של אביהו ואף חסה תקופה בביתו. גם המיתולוגית של אביהו שותקת. כלומר, היא מדברת הרבה, אבל שותקת שנים את מה שחשוב. כל כך שותקת שזה מכלה אותה מבפנים. למה הם שותקים? כל אחד וסיבותיו. זו שתיקה שלא בהסכמה. בטח לא מצדו של אביהו. את סבך השתיקות הוא יפרום כך או אחרת.
אחרי שבע שנות שתיקה וספר אחד, זרחין חוזר לאולמות הקולנוע עם סרט שהוא חוויה יוצאת דופן בפילמוגרפיה שלו ובכלל. ופייר, התגעגענו. הפיצ'ר השביעי במספר (והראשון שבאופן בלתי נתפש היה מועמד אך ורק לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע בקטגורית המשחק), בודק את גבולותיו של היוצר הנפלא הזה ועדיין נע באזורים מוכרים וקרובים.
"השתיקה" ניצב על צומת דרכים בין דרמה-קומית משפחתית למותחן-פוליטי ביקורתי. לא צריך להרחיק לכת כדי להבחין בקווים המשיקים למציאות הישראלית. לצד המשפחה והמשפחתיות מקבל המימד הפוליטי-חברתי, הנוכח בכל סרטיו של זרחין, במה מרכזית, אך בחכמת היודע, אינו מוטח בפני הצופה אלא נטווה בעדינות ובצעדים מדודים. הסבטקסט מבעבע, מעורר, מטריד מאד. זה סרט מתריס, במובן הטוב של המילה, סרט אופוזיציוני, מחאתי, המערער על הקיים ברמה האישית והפוליטית. אין בו התרפקות על העבר או נוסטלגיה. העבר, כפי שניכר בסיפור המשפחתי, היה רע לתפארת ומה שהווה, כך משתקף מן המסך, זו מציאות טרופה, ישראל חדשה ששריטות העבר הקשיחו, עוותו את ערכיה ויצרו מוטציה כוחנית ודורסנית, מראית עין של הצלחה המכסה על ריקבון.
זרחין קיבץ סביבו אנסמבל שחקנים פנומנאלי, נבחרת שבמאים חולמים על שכמותה. חלקם שיחקו בסרטים קודמים שיצר, חלקם חולקים איתו מסע לראשונה. לכל דמות בסרט, מרכזית או משנית, מדברת או שותקת, יש סיפור לספר. זרחין מאפשר להן לזהור ולהוביל, כל אחת בדרכה, את הסיפור שלה.
מוריס כהן, כריזמטי ועצמתי, שורף את המסך ברוך. שכבות על שכבות הוא מגלף בדמות עם התקדמות העלילה וזה מרשים, נוגע ורב ניואנסים. יש בו קשיחות ונוקשות, אך גם חמלה וחום ואלסטיות מחשבתית ויצירתיות. אביהו של מוריס מציג גבריות ישראלית מחוספסת שבתוכה מסתתר ילד מבוהל שזקוק לחיבוק. לבנה פינקלשטיין, שחוזרת לסיבוב שלישי בתפקיד האם בסרטיו של זרחין (קדמו: "אביבה אהובתי" ו"המילים הטובות") שותקת בגוונים ותתי-גוונים של מבע על סקאלת הרגשות. יש בה הומור ועצבות ורוך וכעס וממזריות וחכמה כובשת. אושרי כהן ואסתי זקהיים חוזרים לשחק בנבחרת של זרחין 20 שנה אחרי "הכוכבים של שלומי". (זקהיים שיחקה בנוסף גם ב"לילסדה"). כהן בתפקיד הפוליטיקאי החדש - צעיר, מהיר וציניקן שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו. הוא מצטלם טוב, מכיר את המערכת ואת הוראות ההפעלה, מקמץ בראיונות, מדבר ולא אומר כלום. אצל זקהיים, כמו אצל זקהיים, העור הפוך. היא האקסית המיתולוגית, זו שאוהבת עד כלות, אך בסופו של דבר אינה זוכה בטבעת. היא סובלת מהפרעות אכילה וגם המצב הכלכלי לא משהו, אבל היא שם תמיד, דואגת ומכילה. זקהיים היא שחקנית נשמה, חץ שלוח ללב הצופה והסצנות שלה עם פינקלשטיין במיוחד הן קסם צרוף. ויש את צחי הלוי בתפקיד העורך שרוקד בלית ברירה לצלילי חלילו של הפוליטיקאי בהתהוות ואת לירון בן-שלוש בתפקיד אחותו השותקת של המועמד לרשות הממשלה וליאת הר-לב בתפקיד הרעייה התומכת ואלי דנקר בהבלחה שאותה נשתוק כדי לא לעשות ספויילר.
"מבין כל במאי הקולנוע הישראליים שהציגו גוף יצירה משמעותי, זרחין הוא זה שניתן להגדירו כמספר סיפורים", כתב מבקר הקולנוע, אורי קליין, שהלך לעולמו השנה. סיפורים יש למכביר גם בסרט הנפלא הזה והם טוויים בעלילה הראשית ומסתעפים ממנה באופן שמאפשר לדמויות ולדמיונו של הצופה לפתח נתיבי משנה משלהם. שבע שנים חלפו מאז סרטו האחרון של זרחין ובשלוש מילים אומר: היה שווה לחכות.
בשיתוף יונייטד קינג
