"בכל פעם שאני הולך לקולנוע, מתרחש קסם. לא משנה על מה הסרט" - סטיבן ספילברג. אם יש במאי שתמיד מצליח לחולל קסמים בסרטים שלו, לא משנה במה הם עוסקים, זה ספילברג. מ"מלתעות" ו"פארק היורה", דרך "אי.טי" ו"מפגשים מהסוג השלישי" ועד "רשימת שינדלר", "אינדיאנה ג'ונס" ו"להציל את טוראי ראיין" – מאז שנות ה-70 ספילברג נחשב לאחד מגדולי במאי הקולנוע של דורנו.
כעת, בגיל 75, ספילברג מוכיח שלא נס ליחו עם סרטו האוטוביוגרפי החדש "הפייבלמנים". זוהי דרמת התבגרות סמי אוטוביוגרפית המתרחשת בשנות החמישים-שישים, שנכתבה בהשראת ילדותו ונעוריו של ספילברג. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את סמי פייבלמן (בגילומו של גבריאל לבל הנהדר) כשהוא ילד צעיר בניו ג'רזי של שנות החמישים. הוא מגיע בפעם הראשונה לקולנוע יחד עם הוריו כדי לצפות במופע הגדול ביותר באותם ימים – סרטו של ססיל ב. דה-מיל המציג רכבת מתנגשת. באותו הרגע, סמי יודע שמצא את ייעוד חייו – צילום ובימוי סרטים. הוא עושה את צעדיו הראשוניים בקולנוע כשהוא מצלם סרטוני מפלצות עם שלוש אחיותיו ומביים סרט מלחמה עם החבר'ה שלו מהצופים.
האופן שבו הוריו של סמי מתייחסים לסרטיו, מגלה לנו את הפער הגדול ביניהם - אביו ברט (אותו מגלם פול דאנו באיפוק נוגע ללב) הוא מהנדס חשמל עם רגליים על הקרקע שמבחינתו הסרטים של סמי הם "תחביב בלבד". מנגד, אמו מיצי (מישל וויליאמס בהופעה יוצאת מן הכלל) היא אמנית בנפשה עם מזג סוער, שנאלצה להזניח את הקריירה שלה כפסנתרנית מהוללת לטובת גידול ילדים. היא מעודדת את סמי להתמיד וללכת בעקבות החלום שלו.
האהבה של סמי לקולנוע מהווה עבורו מפלט בתוך הסערה המשפחתית שמתחוללת מתחת לפני השטח. עם הזמן, סמי לומד שהמצלמה יכולה לראות דברים שהעין האנושית מפספסת, ושהיא יכולה לחשוף סודות כואבים. הוא מגלה שאפשר לכופף את המציאות לפי רצונו בעזרת בימוי ועריכה, אך מצד שני עליו גם לשלם מחיר כבד בשביל להגשים את ייעודו.
סוד הקסם של ספילברג הוא היותו מספר סיפורים נהדר. אמנם לא תמצאו ב"פיילבמנים" חייזרים, כרישים או דינוזאורים, אבל תיחשפו לסיפור אנושי ונוגע ללב שעוסק בחלום האמריקאי, התנפצות אידיליה המשפחתית וההתפקחות שמביאה עמה ההתבגרות. מעבר לכך, כיהודי ותומך נלהב של ישראל, ספילברג מתייחס ב"פיילבמנים" להתמודדות מול אנטישמיות ואיך זה לגדול בסביבה שונה, כיהודי היחיד בבית הספר.
לצד העיסוק בנושאים לא קלים, ספילברג משלב הרבה מאוד הומור בסרט, בעיקר באמצעות סת' רוגן המגלם את בני, חבר המשפחה. ה"פייבלמנים" הוא סרט מרגש ונוסטלגי, שמצליח לגעת ולהחזיר את הצופים אל ילדותם, גם אם היא שונה מזו של ספילברג.
ממש כמו "סינמה פרדיסו", גם "הפייבלמנים" הוא שיר הלל לקולנוע. הוא כולל אזכורים לסרטים וליוצרים הגדולים שהשפיעו על התעשייה ההוליוודית, כאלו שעד היום מחוללים את הקסם שספילברג דיבר עליו. עם משחק משובח של הקאסט כולו, כתיבה מבריקה של טוני קושנר עמו ספילברג עובד כבר בפעם הרביעית, וצילום מפעים של צלם הקולנוע הוותיק יאנוש קמינסקי – אין ספק ש"הפייבלמנים" הוא מתמודד ראוי לפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
