אדם שוכב במיטתו. עיניו מזוגגות, בוהות בחלל החדר הריק. הטלפון מצלצל שוב ושוב, מרעיש עולמות. הוא אינו מגיב, האם הוא שומע? דפיקות רועמות על דלת הבית. עיניו ריקות, המבע סתום, לרגע נדמה שאולי משתקפת בפניו חרדה? יש תחושה של דחיפות חונקת ומנגד, תהום. כבר בסצנת הפתיחה זה מכה בך – אין עונה, אין אונים.
סרטה של הבמאית הבריטית, סאלי פוטר, "ללא מוצא", אולי הסרט האישי ביותר שיצרה, נולד מערפל התקופה בה טיפלה באחיה, המוזיקאי ניק פוטר, שלקה בסוג נדיר של דמנציה מוקדמת ומת לפני כעשור. פוטר כתבה את התסריט במשך שנים, ביימה את הסרט - בו משחקים חבייר בארדם ואל פנינג אב ובת - ואחראית גם על הפסקול הנפלא והמלנכולי משהו שמלווה אותו. זהו סרט מורכב, מהורהר ופואטי, שאינו צולל אל נבכי המחלה, אלא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי - לחדור אל חדרי מוחו וליבו של האדם החולה, לשרטט קווים לדמותם של סיטואציות פוטנציאליות והתמודדות המעגל הקרוב עם ההתדרדרות הקוגניטיבית והפיזית ועם האבדן המתהווה. אבל מעבר לכל, זהו סרט על בחירות הרות גורל שמכתיבות שבילי חיים, על צמתים בהן לכל פנייה יש משקל ומחיר, על בדידות, הקרבה וקרבה וגם על סופה של דרך, אזור דמדומים מתעתע, בו מתערבבים להם גבולות הזמן והמרחב ומה שיש, נמהל-מתמזג במה שיכול היה להיות.
שמו המקורי של הסרט, The Roads not taken, הוא פרפראזה על שירו המצוטט ביותר של המשורר האמריקני, רוברט פרוסט. זהו שיר מופתי על הדרכים עליהן ויתר אדם בשעה שבחר בדרכים אחרות והן רודפות אותו במחשבה: "ומה אם...". בסרט נודד לאו, הדמות הראשית, סופר כבן 60 עם דמנציה בשלבים מתקדמים, בין צמתי דרכים מרכזיים בחייו. הוא נע בין עלילות משנה המתרחשות במקסיקו, מולדתו, שם השאיר מאחור את אהובת נעוריו (סלמה האייק); על אי יווני קטן אליו נמלט לפני שנים משגרת יומו, אשתו ובתם התינוקת על מנת להתבודד ולכתוב ובארצות הברית שבה הוא מתגורר מזה 30 שנה, נישא, הביא ילדה, התגרש וחי בבדידות. לאו מדמיין מה היה קורה, לו בחר בנתיבים חלופיים. הוא משייט בין חיים אלטרנטיביים שיכול היה לחיות וכדרכם של סופרים מחפש סוף ראוי לפרקי חיים שנותרו פתוחים.
עלילת הסרט תחומה במסגרת זמן, יום, לכאורה רגיל, בחייהם של לאו ומולי במהלכו מלווה הבת את אביה לשורה של סידורים ברחבי ניו יורק. בפועל, דבר אינו רגיל בסיטואציה "הטריוויאלית" הזו, שכוללת נסיעה במונית, ביקור אצל רופאת השיניים, בדיקה אצל האופטומטריסט וקפיצה לחנות הכלבו. המסע הופך להתמודדות עם אינספור אתגרים שמעמיד מוחו הכאוטי של האב לבתו. בתוך בליל המציאויות שחיות בערבוביה בראשו של האב, מנסה הצופה, ממש כמו הבת, למצוא אחיזה. העלילה אינה ליניארית ומתעתעת כמו שברי המחשבות במוחו ההולך ונפרם של לאו.
זה תפקיד מצוין של בארדם (שמהדהד במידה מסוימת את תפקידו בסרטו של אלחנדרו אמנבאר "הים שבפנים") ויש בו מעט מאד טקסט והרבה מאד נוכחות. בארדם הגברי, הכריזמטי והעצמתי, הוא שבר כלי, גבר אבוד שאינו מסוגל לבצע פעולות פשוטות כמו להתלבש או להתקלח וממלמל לעצמו מילים סתומות ושברי הברות. הוא נע בין חרדה, בלבול, עצב, עלבון, אופוריה, רוך וכעס. אלף צבעים של טרגדיה בהתהוות. אך במקום שבו הגוף אינו מתפקד והקוגניציה מעורפלת, הדמיון עדיין רץ חופשי.
אל פנינג, שחוברת בשנית לפוטר אחרי "ג'ינג'ר ורוזה" (2012), צוללת ראש לתפקיד מכמיר לב בעל עומק ומנעד רגשי עשיר. מולי של פנינג, נאחזת באביה ההולך וחומק ממנה, מתכחשת לעובדה שהאב שהכירה ואהבה נבלע בתוך המחלה, נוכח נפקד. היא מעמידה פנים שהכל בסדר, אבל יודעת בפנים שהם על זמן שאול. מנסה בכל מאודה, במאבק דון-קישוטי, לחדור את הקליפה החיצונית ולהגיע אליו, אבל התהליך בעיצומו, בלתי ניתן לעצירה. היא נאבקת על כבודו של אביה, מטלה שנעשית פחות ופחות טריוויאלית. זוהי מלחמה אבודה נגד האור שהולך וכבה ובדיעבד, אנו עדים לתהליך האבל על אב בעודו בחיים.
בתפקידי משנה, קטנים אך משמעותיים משחקות סלמה האייק ולורה ליני. הראשונה את דולורס, אהבת נעוריו המקסיקנית של לאו. השנייה, את ריטה, גרושתו האמריקנית ואם בתו. כל אחת מהן מוסיפה פרטים לפאזל החסר של הדמות הראשית שנותרת, קצת כמו בחיים, בלתי מפוענחת עד הסוף. מי הוא לאו? מי היה? אנחנו יכולים רק לנחש.
"ללא מוצא" הוא סרט קינה, מופשט ויפהפה שיש בו כנות מפלחת לב ונטולת פילטרים, חמלה, רוך, כאב והתרסה כמו גם רגעים קטנים של אינטימיות נדירה בין שני בני אדם – בת ואב. סרט שהוא תעלומה גדולה ומאתגרת ששווה את המאמץ.
להזמנת כרטיסים לסרט "ללא מוצא" >>
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
