70 דקות אחרי שהמסך נפתח, הראש עדיין לא מצליח לעכל את החוויה. "המאהב", של הכוריאוגרף מרקו גקה, מיוצרי המחול המסקרנים והמחוזרים במאה ה-21, מגיעה סופסוף לארץ ומעניקה לקהל הישראלי הזדמנות נפלאה לחזות ביצירה שהיא לא פחות ממושלמת. "המאהב", עיבוד מופתי לרומן האוטוביוגרפי האיקוני של מרגריט דיראס, היא יצירה מורכבת, רב-שכבתית, מפעימה, המביאה את הגוף האנושי לקצה גבולות היכולת ומבליטה את כישוריהם הפיזיים הפנומנליים של רקדני להקת בלט האנובר, שגקה מוביל בארבע השנים האחרונות. כזה, אפשר לומר, עוד לא ראיתם.
מרקו גקה, זה לא סוד, הוא "השם החם" בזירת המחול העכשווית. יש לו סגנון מקורי ושפה משלו, שאינה דומה לשום דבר אחר, מאתגרת את רקדניו ושומרת את הקהל דרוך ונפעם. ממש כך. גקה לא מפסיק להפתיע, וזה נכון אף יותר, אם בכלל אפשרי, במופע זה, שרושם הישג כוריאוגרפי יוצא דופן ומציב את הכוריאוגרף ואת להקתו בחוד החנית של עולם המחול. זו היצירה הראשונה באורך מלא שיצר לבלט האנובר ואיתה נרשמה יריית הפתיחה לעידן חדש כמנהלה האמנותי. ואיזו פתיחה. עם צאתו הפך "המאהב" לסנסציה וזיכה אותו בתואר כוריאוגרף השנה מטעם Tanz, מגזין המחול החשוב באירופה.
קשה לחשוב על יוצר אחר מדור הביניים של המחול העכשווי שנסק גבוה ומהר ממנו. הוא החל את דרכו כרקדן באופרה של ברלין ומהר מאוד החל ליצור כוריאוגרפיות משלו. בגיל 33 מונה ככוריאוגרף בית בבלט שטוטגרט, מהלהקות המובילות בעולם, והשפיע על עיצוב הרפרטואר של הלהקה. בהמשך שימש, במקביל, ככוריאוגרף בית בבלט סקפינו ברוטרדם וככוריאוגרף שותף ב-NDT ההולנדית, מלהקות המחול הטובות בעולם. בשנים הללו יצר היקף פנומנלי של כחמישים עבודות. יצירות נוספות הוזמנו ובוצעו על ידי להקות ומוסדות נחשבים, בהם: האופרה של פריז, ה-Grands Ballets Canadiens, בלט מונטה קרלו, בלט ציריך, האופרה של וינה, להקות הבלט הלאומיות של נורבגיה, פינלנד וקנדה ותיאטרון סטניסלבסקי במוסקבה. ב-2019 קיבל על עצמו את ניהול בלט האנובר וכהרף עין הפך את פניה מקצה לקצה.
שפת התנועה של גקה מובחנת, בלתי ניתנת לחיקוי, פורצת את גבולות הקונבנציה. אוצר המילים התנועתי ייחודי ומאופיין בתנועה מושחזת, תמציתית, לכאורה מינימליסטית, אך למעשה עשירה ותזזיתית, פותחת שער לרגשות גולמיים, לא מפוענחים עד הסוף. במובנים אלה זהו מפגש מדויק, כמעט מתבקש, בין המילים החורכות של דיראס, לטקסט המחולי של גקה, ששובר שוב ושוב מסגרות צורניות מקובלות. גקה, כמו דיראס, פורט על מיתרים פנימיים ונע בין בהירות מטרידה, בדידות וכאב ליופי מהפנט, כמו דו-קרב בין שדים לאור גדול ועומק אינסופי. כמו אצל דיראס, כך גם הכוריאוגרפיה מורכבת מפרטי פרטים שחוזרים במעגליות כפייתית, מקוטעים, לכאורה אינסטינקטיביים אך בשליטה אבסולוטית. בשני המקרים זהו טקסט חושפני אך לא מפורש, כתיבה מיומנת, חריפה, טורדנית, מרוכזת בעצמה, חפה מרומנטיקה ופואטית להכאיב. בשני המקרים מדובר במעשה של אהבה משוגעת, מאבק הישרדות של גוף ונפש מפרפרים באזור דמדומים, כאילו הוכנס הקורא-הצופה למימד אחר שבו הקודים המוכרים אינם תקפים. במילים אחרות: סינתזה רגשית מושלמת בין שני עולמות שמתכתבים זה עם זה.
ספרה של דיראס, מהדמויות הבולטות בחיי הרוח של צרפת, אישה של קצוות ואופוזיציונרית לוחמנית, נכתב בשלהי חייה, נדפס ב-1984 והוכתר מיידית כיצירת מופת. באותה השנה זכה הספר, אוטוביוגרפי בחלקו, בפרס גונקור היוקרתי. זוהי, למעשה, יצירתה המוכרת ביותר שהביאה לה פרסום עולמי, אף על פי שקדמו לה כתבים לא פחות חשובים כמו "מודראטו קנטבילה", "סכר נגד האוקיינוס השקט" ו"הירושימה אהובתי", אותו עיבדה גם לתסריט קולנועי שביים אלן רנה ונחשב בעיני היסטוריונים של הקולנוע כנקודת האפס של הגל החדש בקולנוע הצרפתי. בספרה, שולה דיראס מנבכי זיכרונותיה כנערה מתבגרת בקולוניה הצרפתית הודו-סין (לימים וייטנאם), רומן בוסר אסור שניהלה בגיל 15 עם גבר מקומי המבוגר ממנה בשנים רבות. ברקע היא כותבת על התפוררות משפחתה, תא חסר, פוגעני ואלים, על רקע ההווי הקולוניאלי בסייגון של שנות ה-30.
הכוריאוגרפיה של גקה מדברת בשפתה של דיראס וראויה לה. זו כמו זו נועזת, אחוזת תזזית, לא מתפשרת. זו כמו זו מבקשת לבטא את המילים שמתחת למילים, להציף את התת–מודע. "המאהב" אינו טקסט שליו או נינוח, הוא מכה גלים, צורב, חידתי ומהפנט.
"המאהב" היא ללא ספק עבודתו הטובה ביותר של גקה. מי שמכיר את שפתו של גקה חייב לעצמו מפגש נוסף, ולמי שאינו מכיר, לא כדאי לפספס.
4-2 במרץ 2023, המשכן לאומנויות הבמה, תל אביב
לרכישת כרטיסים >>
בשיתוף האופרה הישראלית
