יותר מהכל אלו העיניים הרואות. עיניים של ילד שראה יותר ממה שמגיע לו - עליבות, מאבק הישרדות, בדידות, ייאוש, עולם פרום של מבוגרים שאמורים היו להגן עליו אך כשלו והם עצמם נאחזים נואשות ברסיסי אושר ששוב ושוב מכזיב. הפיצ'ר הראשון של פיני טבגר, "יותר ממה שמגיע לי", יוצא כעת להקרנות בבתי הקולנוע וזוהי הזדמנות להביט ללא פילטרים או פוטושופ בחיים.
טבגר, שחקן כובש לב שהופיע בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, כתב וביים סרט רגיש ויפהפה, שלא יכול היה אלא לנבוע מחוויות חיים, מהסדקים והצלקות, מהצל שמלווה ומהאור הפנימי, ששומר את הראש מעל המים גם כשבחוץ סוער. זהו, למעשה, פיתוח של סרט הגמר שביים לפני 15 שנים במסגרת לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הסרט הקצר השתתף ואף גרף פרסים בפסטיבלים באירופה ובאסיה. התסריט, שפותח בחממה הבינלאומית של סם שפיגל וזכה במקום הראשון בתחרות, גרף גם את פרס התסריט בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים.
החיים הם לא מה שסיפרו לנו. או כך לפחות זה מרגיש. פנחס, ילד נבון ושותק, מגדל את עצמו בדירת שיכונים מתפוררת בקריות, בה הוא חי בדוחק עם אמו. תמרה, שעלתה לארץ מאוקראינה, עובדת במשמרות לילה מתישות בבית חולים בחיפה ומפרנסת את שניהם אך בקושי. המקרר על פי רוב ריק. הקירות ערומים ומלבד הטפט המתקלף ובורות השקעים שנתלשו מהם ומגלים חוטי חשמל חשופים, אין דבר בעזובה הזו שנותן תחושה של בית. גם הארגזים שנערמו בסלון ולא נפרקו, מעידים על מעברי דירה תכופים וארעיות כרונית. זהו תא משפחתי נודד ותלוש ששורשיו נגדעו והוא נע ונד, תלוי על בלימה. ובכל זאת, בתוך כל האין הזה, זה מה שיש ואין בלתו, ובזה נאחזים.
כשכל ילדי כיתתו מתחילים ללמוד לבר מצווה אצל שמעון, שליח חב"ד שמתגורר בבניין ממול ועושה נפשות בשם שמים, גם פנחס, שמחפש מאחז ושייכות, רוצה להצטרף. זו הזדמנות להתערות, להתערבב, לפרוץ את מעגל הבדידות החונק והופך אותו לאאוטסיידר בסביבתו המיידית. אבל תמרה חוששת משטיפת מוח ומסרבת לאשר לבְנהּ להשתתף במפגשי הלמידה. בסוף היא מתרצה, אך בתנאי שהשיעורים ייערכו בדירתם תחת עינה הבוחנת. בצעדים קטנים נקשר לבו הפעור של הילד במורו. לאט לאט הופך שמעון למעין דמות אב שנראה כי מעולם לא היה נוכח בחייו של פנחס. גם תמרה נשבית בקסמו של הזר וקשר עמוק ומורכב מתחיל להיטוות ביניהם. טוב לא יצא מזה. ובכל זאת, בתוך הקושי, נגלים רגעים של חסד, רגעים קטנים של אושר, רגעי רגעים של יופי שטמונים במחוות אנושיות ובאהבה ללא תנאי שהיא העוגן, המשענת והתקווה.
זהו סרט של שחקנים ובמאי שמתעקש בחכמה רבה על איפוק. גם כשהצבע דהוי, חום צהבהב כמו השיכון, כמו הדירה המתפוררת, כמו הטפטים הקרועים והחרסינה השבורה, כמו החיים האלה שליד החיים, משהו באנושיות השברירית של השחקנים ובבחירה בניואנסים, נוטע תקווה, כמו קונטרה לכל הגסות שמסביב. הטריו הנפלא הזה לא מפסיק להפתיע במשחק סובטילי עם עצמות שקטות וחודרות.
מעט מאד מילים והרבה מאד שתיקות טוענות את המשחק המצוין של מיכה פרודובסקי בחשמל. בעיני הילד הטובות והנבונות שלו, רואים הכל: את העצב, הבדידות המזהירה, הזעם שנאגר, סימני השאלה, חוסר הודאות, האכזבה, הכמיהה לאהבה. הדרמה של החיים זה לא משחק ילדים, גם להנחות שחקנים צעירים זה לא עניין של מה בכך וניכר שהחיבור בין פנחס הבמאי לבין "פנחס" השחקן, תרם את תרומתו לתוצאה המרשימה. ניכר שפרדובסקי – בנו של במאי הקולנוע והטלוויזיה לאון פרודובסקי ("כמו דג בלי מים", "חמש שעות מפריז", "לילה אפל" והסדרה "טרויקה" – בשניים האחרונים שיחק פיני טבגר) - חש בטוח מספיק כדי לפשוט מעליו שכבות ומניירות, לבוא חשוף.
אבל זו הדינמיקה בינו לבין אנה דוברוביצקי (תמרה) ויעקב זדה דניאל (שמעון) הנפלאים, שמאפשרת לקסם לקרות. המשחק של דוברוביצקי אקספרסיבי ועם זאת מכונס ונשלט. גם אצלה אלו העיניים שמדברות את מה שחשוב באמת, את מה שהפה שותק והנפש זועקת. גם פה עבודת הבימוי, כך נדמה, התמקדה בסינון רעשי רקע וזה חזק ועצמתי ומביא את דוברוביצקי למקומות חדשים. יעקב זדה דניאל, שהיה מועמד לפרס אופיר על תפקידו בסרט, הוא הזר שביניהם והקשר המיידי שנוצר בין דמות החב"דניק שהוא משחק לילד פנחס ולאמו, פמיליארי וטבעי כמו נשימה על אף ולמרות המרחק והפערים התרבותיים והאידיאולוגיים. גם שמעון שלו מיטיב לראות, גם הוא כמותם מקמץ בדיבור, וגם אם המצוקות אצלו פחות גלויות לעין, הן שם מפעילות ומכוונות אותו, מאפשרות לשחקן שמאחורי התפקיד לצלול לעומק וליצור דמות עגולה ושלמה.
"יותר ממה שמגיע לי", היא יצירה קולנועית לירית שמתפשטת בגוף. זה העולם הוויזואלי שעיצבה שרון איגל, העריכה המקוטעת של שירה הוכמן והבחירות הסגנוניות של טבגר שמאפשרות לצופה לא רק להתבונן במתרחש מתוך ריחוק, אלא ללכת דרך עם הדמויות שעל המסך. ובסוף, כשהכתוביות יורדות, שרה תום ארמוני את "בדרך אל הים" בגרסה שלוקחת את הפזמון הכה ישראלי של שלומי ברכה ומשינה לטיול ברחובות האחוריים של העיר באפור. וזה יפה ונוגע ממש כמו הסרט כולו.
להזמנת כרטיסים לסרט "יותר ממה שמגיע לי" >>
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
