רביעיית מיתרים מנסרת בדרמטיות את האוויר. מאחורי דלת זכוכית מעוטרת, נעים צללים. טקסטורה וצבעים רכים מול אנרגיה תזזיתית. מה קורה שם? סרטה של מיכל ויניק, "ולריה מתחתנת", שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון, נע בין הנראה לעין לבין תדרים סמויים של רגשות מודחקים. זהו סרט יפהפה, שנבנה בהדרגה ומתבונן בחכמה ובעדינות, תוך מאמץ לא מבוטל להשאיר את השיפוטיות מחוץ לפריים, בארבעה בני אדם המחפשים, כל אחד בדרכו, להיות מאושר.
הסרט נפרש על פני יממה. רובה ככולה מתרחשת בדירת שיכון קטנה בבת-ים עם הבלחות קצרות מחוצה לארבע הקירות. זו דירתו של מיכאל, בה הוא מתגורר עם אשתו האוקראינית, כריסטינה, צעירה יפהפייה שהזמין מקטלוג אונליין לפני כמה שנים ומאז הם יחד. ה"סידור" שצלח, מבחינתו, התגלה בדיעבד גם כְּאפיק פרנסה צדדי מכניס וכעת, תמורת כמה אלפי דולרים, מיכאל מארגן גם לגברים ישראלים אחרים, בחורות אוקראיניות למטרות נישואים. אבל היום הוא יום מיוחד. ולריה, אחותה הצעירה של אשתו, נוחתת בישראל ותיפגש לראשונה עם "שידוך" שכזה, שארגן לה מיכאל עם לקוח בשם איתן, בחור מגושם, מעט אובססיבי ולא לחלוטין מאוזן, שאחרי שלוש שיחות סקייפ עם ולריה משוכנע שהיא האחת שלו. מכאן זה רק ילך ויסתבך.
"שאלתי את עצמי אינספור פעמים מה מרתק אותי בגברים ונשים שנקשרים מרצונם בנישואים שכאלה", אומרת במאית הסרט, מיכל ויניק: "אני חושבת שהעניין הוא האופן בו משתקפות דרך ה'סידור' הזה מערכות יחסים מחייבות בין שני אנשים בכלל, נשואים או שאינם נשואים. שידוך בין כלה אוקראינית לחתן ישראלי זו אולי דוגמא קיצונית, אבל כשחושבים על זה, בבסיסן של מערכות יחסים רבות יש רכיבים שיוצרים היררכיה וחוסר שוויון".
שאלות רבות צפות במהלך הצפייה בסרטה של ויניק, ששומר אותך דרוך לכל אורכו. שאלות על חופש, על בחירה, על גבריות ונשיות, על שוויון מגדרי בעולם פטריארכאלי, על תלות כלכלית, על סחר ברגשות ובגוף, על חולשה ועוצמה, אחריות ובגידה, משפחה וזוגיות, על קרבה, זרות ובדידות. וכמו תמיד, זו המוזיקה שמכתיבה את הטון ובסרט הזה, שמרגיש כמו סחף אל תוך מערבולת, שסופה ידוע מראש ובכל זאת מפתיע, יש באותה הנשימה התעקשות נחושה לשמור על איפוק, ללחוץ חזק על הבלמים, להפגין שליטה.
גילויי אלימות אינם גלויים או נראים לעין, אבל האלימות שם, כל הזמן, מרחפת כמו צל הגירוש והאפשרות לביטול חד צדדי של הדיל בכל רגע נתון. האלימות שם, בניואנסים. היא שם בגוף המוחזק הקפוץ, בברירה וסינון של מילים, בהליכה על ביצים, בהשפלת המבט, בצורך לְרַצוֹת, בהפנמת מערך הכוחות, במניין הימים עד לקבלת תעודת האזרח. היא שם בנקודת המוצא שאיך שלא נהפוך בה, תמשיך להזכיר לנו שאין שום דבר שוויוני במערכת יחסים שנקנתה בכסף. הסכמי רכישה, אחרי הכל, ניתנים לביטול וכשהשוק רווי בסחורות, הלקוח מלך והוא תמיד צודק.
עמדותיה של ויניק על סחר החליפין הזה ברורות. ועם זאת, היא מצליחה שלא להתפתות להצגה חד-ערכית של הגברים כנבלים מוחלטים. יש בה סלחנות נדיבה כלפי הפגמים שלהם וגם אם זה מעקצץ, לפרקים, זו החלטה נבונה שמוסיפה עומק ומורכבות לדמויות ולסיטואציה.
כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות היא גיבורת סרט שאינו כלול בתסריט, אך מתפתח עצמאית בראשו של הצופה תוך כדי צפייה. סימני השאלה סביב כל אחת מהדמויות מאפשרים לדמיין לכל אחת מהן ביוגרפיה, נסיבות חיים, מאוויים, רצונות, שאיפות, הוויה. מה הביא אותן לכאן? על מה ויתרו? מה הן באמת מרגישות? ולאן הן הולכות מכאן? הפרימות הזו, לא בהכרח נטועה באפיון חסר של הדמויות, אם כי גם זו שאלה, אלא בבחירה שבאופן מודע נותנת לצופה מקום לחבר נקודות, לקחת חלק אקטיבי בכתיבת הסיפור.
תנועת המצלמה של גיא רז בחלל הקטן, במעברים מהירים המשייטים מדמות לדמות, הופכת את הצופה לזבוב לכוד בצפיפות החדר. זהו צילום ריאליסטי, קרוב מאד, חודר, לא תמיד מחמיא, שסוגר על הדמויות והצופים כטבעת חנק, מחזיק את כולם קצר גם כשהתסריט משחרר לרגעים הבלחות של הומור דק. וכיוון שכך כובד המשקל בדרמה האנושית הזו על השחקנים. ולכן עבודת הליהוק מחייבת דיוק והקפדה, איזון.
צילומי התקריב הנהדרים סוגרים לרגע צמצם על עיניה הצלולות של לנה פרייפלד הנהדרת (כריסטינה) מהן נשקפת קשת של רגשות: התרגשות, שמחה ותקווה, חרדה, כאב, ייאוש, דאגה ואהבת אמת לאחותה הצעירה. בניגוד לה, התסריט שנכתב לוולריה שותק. האחות הקטנה היא דמות שנשארת לא מפוענחת עד הסוף אולי כיוון שעל אף הכותרת, ולריה היא לא הסיפור אלא הטריגר, המנוע, המראה. ובתוך זה, גם בעיניה היפות של השחקנית דשה טבורונוביץ' (ולריה), בחיוך התלוי על פניה לכסות סערה, רואים הכל: את הלב המפרפר, האימה, הספק. צמצם נסגר גם על פניו המיוזעים של החתן המיועד, (אברהם שלום לוי), ולרגע אתה לא בטוח איפה למקם אותו – מסכן או מאיים, נורמטיבי או לוקה בנפשו.
סרטה של ויניק צולם לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, לפני הדיווחים על מיליוני הפליטים בהן נשים, שמצאו עצמם במצב הישרדותי קשה, חשופות לניצול. תוך כדי צפייה אי אפשר להימלט מההקשר. "ולריה מתחתנת" אינו סרט אנתרופולוגי, שמדבר על תופעה, אלא דרמה אנושית כנה וטורדת שלווה, שעושה שימוש בתופעה כדי לדבר על בני אדם, לראות את הפגמים והשריטות ולהבין שספק אם העולם ישתנה, סביר יותר שהוא ישנה אותנו.
לרכישת כרטיסים לסרט "ולריה מתחתנת" >>
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
