נתונים שוברי לב מגלים שכ-13% מילדי ישראל מוכרים לרשויות הרווחה, כך על פי לקט הנתונים" ילדים בישראל 2021" של המועצה הלאומית לשלום הילד. אנחנו לרוב לא רואים אותם, הם נמצאים בשולי החברה, או במילים אחרות הם "ילדים של אף אחד". לכן, ההחלטה ליצור סרט עלילתי שעוסק בנושא היא כל כך מבורכת, ומאפשרת להעלות למודעות את המצוקה הכואבת של אותם ילדים שקופים.
הסרט הישראלי "ילדים של אף אחד" בבימויו של ארז תדמור, מספר על בית מחסה לנערים בסיכון בנווה צדק שבתל אביב. ג'קי רונן (רועי אסף) שגדל בבית המחסה ומעולם לא עזב אותו, מתגורר בקונטיינר בחצר בית המחסה ומשמש כיד ימינה של מרגלית (תיקי דיין) מנהלת המקום. יום אחד, ג'קי מגלה שבית המחסה נמצא בסכנת סגירה. הוא מחליט לבצע מעשה קיצוני ולצאת לקרב של חייו על מנת להציל את בית המחסה שעבורו ועבור הנערים מהווה המפלט האחרון מחיים ברחוב.
הבמאי ארז תדמור אחראי על שורה ארוכה של סרטים מופתיים ביניהם "בחורים טובים", "בשורות טובות", "ארץ פצועה" ו"סיפור גדול". גם הפעם הוא מציג יכולות בימוי מופלאות בדרמה אנושית קטנה ונטולת מניירות. באומץ גדול, תדמור מציג בפנינו גיבורים שהם למעשה אנטי-גיבורים. כאלה שלא הצליחו למלא את התפקיד החברתי המצופה מהם, שמגיעים ממשפחות מפורקות. הוא מבקש שניישר מבט לחלקים הלא פוטוגניים של החיים – לסמים, לאלימות, לעוני ולהזנחה ומצליח לעורר בנו רגש כנה.
האותנטיות מגיעה בזכות צוות השחקנים, ובראשם רועי אסף. זאת כבר פעם רביעית שאסף משתף פעולה עם תדמור, אחרי שכבר כיכב בסרטיו "בחורים טובים", "בשורות טובות" ו"ארץ פצועה", ונראה שהחיבור הזה עושה לשניהם טוב. אסף מגלם באופן משכנע ביותר את דמותו של ג'קי - עד כדי כך שנוצרת התחושה כאילו מדובר בסרט דוקומנטרי ולא סרט עלילתי.
גם תיקי דיין נהדרת כתמיד ומכניסה אנושיות וחום לדמותה של מרגלית, מנהלת בית המחסה. השחקן יעקב כהן, שבימים אלו מתמודד עם מחלת הפרקינסון, נותן את כל כולו לתפקיד עורך הדין של מרגלית, ומוכיח שגם בצל המלחמה מדובר באחד השחקנים הגדולים ביותר בישראל. לצד צוות השחקנים המיומן והמנוסה, מככבים גם שחקנים צעירים המגלמים את הנערים בבית המחסה. למרות שאין להם ניסיון של שנים, כולם מפגינים יכולות משחק מפתיעות שמביאות נוכחות חזקה להתרחשות.
את התסריט אותו כתבו יחד ארז תדמור ורועי אסף. בסרטים שעוסקים בדרמות אנושיות, קל ליפול לקלישאות ולסוף טוב הכל טוב. אבל "ילדים של אף אחד" שונה בנוף. הוא ריאליסטי ולא מוכר אשליות, וזוהי גם גדולתו.
עמית יסעור הצלם לוקח אותנו בסרט לזירות השונות של העיר תל אביב – משכונות עוני, דרך נווה צדק הציורית, בניין העירייה, כלבו שלום ועד חוף הים. בכך, בא לידי ביטוי החזון של תדמור – ליצור סרט שהוא מיקרוקוסמוס על החברה הישראלית תוך הבאת סיפורם של האנשים הקטנים. וכך לקראת סוף הסרט, אוחזת בנו הצופים התחושה ש"ילדים של אחד" הם בעצם הילדים שלנו כולנו.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
