"התקרנפות" או "להתקרנף" משמעו לוותר על רגישות מוסרית או הבעת דעה עצמאית ומקורית, וללכת באופן קונפורמיסטי עם הזרם. נהוג לחשוב שהביטוי הזה נובע מכך שהקרנף חי בעדר, אבל האמת היא שהקרנפים מעדיפים להיות לבד ומקיימים אינטראקציה זה עם זה רק לצרכי רבייה. אך מקור הביטוי מגיע דווקא מעולם התיאטרון ולא מהסוואנה באפריקה. בשנת 1958 המחזאי הרומני-צרפתי יוז'ין יונסקו כתב את המחזה "קרנפים". המחזה האבסורדי עוסק בקונפורמיות, על רקע מלחמת העולם השנייה. יונסקו ראה את הנאצים כמפלצות ובעיניו הקרנף סימל מפלצת בגלל כוחה הרב. במחזה, כמעט תושבי העיר הולכים כעיוורים אחרי האידיאולוגיה הפאשיסטית והנאציזם והופכים לקרנפים.
בהשראת אותו מחזה מעורר מחשבה, יצר הבמאי עמוס גיתאי את הסרט "עדיין לא מאוחר" העוסק בתהליכים של התקרנפות וקונפורמיזם בתוך מציאות חברתית טעונה. "עדיין לא מאוחר" מתרחש בתוך בניין אחד באחד השיכונים בדרום הארץ. הסרט חושף בפנינו דמויות שונות המייצגות את האוכלוסייה בישראל – מקבלן בניין עשיר, דרך בת לניצולת שואה, דתיים וחרדים, ערבים ישראליים ועד עולים חדשים. האנשים בעלי הזהויות והשפות השונות, המגיעים ממקומות שונים, מחפשים דרך לחיות חיים משותפים. באמצעות הצגת הסיפורים האנושיים והמפגשים היומיומיים המתרחשים בחלל אחד, משורטטת תמונת מצב של חיים אפשריים על רקע סכסוכים ואלימות גוברת.
זהו סרט שהוא מעין מגדל בבל עכשווי, המקבץ לתוכו קאסט צבעוני ועשיר של שחקנים מהשורה הראשונה, כשהבולטת בהם היא השחקנית הצרפתייה אירן ז'אקוב (חייה הכפולים של ורוניק, שלושת הצבעים: אדום). ז'אקוב מפגינה משחק טוטאלי וכל כך עוצמתי שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. הדמות של ז'אקוב מתבוננת מבחוץ על הנעשה במדינה ומאפשרת לנו הצופים להתחיל לחשוב על הנעשה מסביבנו. לצידה מככבים בהירה אבלאסי, חנה לסלאו, עטאללה טאנוס, יעל אבקסיס, מינאס קרוואני, הלנה ירלובה, נעמה פרייס, מנשה נוי, פיני מיטלמן, צבי שקולניק, אמנון רכטר ועוד.
על הבימוי והתסריט אמון עמוס גיתאי, הבמאי המוערך שמאחוריו מעל ל-50 שנות יצירה. כמי שלמד אדריכלות, עבור גיתאי יצירת סרטים היא כמו יצירה אדריכלית, כשהסרט הוא מעין אתר בנייה של תודעה היסטורית. גם כאן, ב"עדיין לא מאוחר", האדריכלות תופסת משמעות רבה. הסרט צולם במבנה של מרכז קליטה "יעלים" בבאר שבע, בבניין שיכון שבו מתגוררות הדמויות, וכן בתחנה המרכזית בתל אביב. "הסרט עושה שימוש בארכיטקטורה של מסדרונות ומנהרות, היוצרת מעטפת קלסטרופובית שבתוכה מתנהלות הדמויות השונות, תוך כדי שהן מנסות לשמור על צלם אנוש בעידן מאוים ומאיים", אומר גיתאי.
כשצופים בסרט, מדהים לגלות עד כמה הוא רלוונטי לתקופה הנוכחית, מאז ה-7 באוקטובר. הוא מצליח להעביר את חוסר היציבות וערעור תחושת הביטחון, לצד החרדה ממה שעתיד לבוא. כוחו של הסרט בכך שהוא מעלה שאלות קשות על ערכים, מצפון, על התנגדות ועל התעוררות פוליטית, ומצד שני הוא שומר על אנושיות, אומץ וחוסן. גיתאי מעניק לצופים מגדלור של תקווה בתוך כל החושך, ומבקש מאיתנו הצופים – אל תהיו קרנפים, אל תלכו אחרי העדר. כפי ששם הסרט מרמז לכך – זה עדיין לא מאוחר.
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
