משפט אייכמן נחשב לנקודת מפנה בתודעת השואה של מדינת ישראל. כשאדולף אייכמן הועמד למשפט בשנת 1961 על פשעיו כלפי יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, החלו להישמע יותר ויותר עדויות מפי ניצולי השואה על הזוועות שעברו. עד אז השואה הייתה סוג של מושתקת, המדינה התייחסה לקורבנות ככאלה שהלכו כ"צאן לטבח" והניצולים חשו בושה והעדיפו להסתיר ולהדחיק את העבר.
בעקבות המשפט של אייכמן, שזכה לסיקור תקשורתי ברחבי העולם, קולם של הניצולים סוף סוף נשמע. קשר השתיקה נשבר, והחברה הישראלית פתחה את ליבה הסגור והחלה לחוש שותפות גורל ואמפתיה כלפי הניצולים. המשפט קידם את חקר השואה, הגביר את החקירות נגד הפושעים הנאצים ועוזריהם, הוביל לציווי הלאומי "לזכור ולא לשכוח" ומעל הכל – השפיע על הזהות הישראלית.
הסרט הישראלי "יוני אפס", בבימויו של ג'ייק פאלטרו, מציג את ההשלכות העצומות של משפט אייכמן על תודעת השואה, ומניח את היסודות להבנת המורכבויות של ישראל, לאחר השואה ועד היום. על רקע אירועי הוצאתו להורג של אייכמן בשנת 1962, ובהשראת אירועים אמיתיים, הסרט מציג את סיפורם של קצין שב"ס שמתבקש לשמור על חייו של הנידון למוות; ניצול שואה שחוזר לראשונה לפולין מאז ימי המלחמה; וילד שמתבקש לעזור בבניית תנור לשריפת גופתו של אייכמן - נהפכים לשלושה גיבורים בעל כורחם, ומציעים שלוש נקודות מבט על האירוע החד פעמי וההיסטורי שנקרה בדרכם.
הצפייה ב"יוני אפס" נותנת לך תחושה של חזרה בזמן. השחזור ההיסטורי המדויק גורם לצופה להרגיש שהוא צופה בסרט משנות ה-60. החל מהתלבושות, דרך השפה ועד המוזיקה המתנגנת ברקע – הסרט מאפשר לנו להתנתק לרגע מהמציאות של ימינו, ולהתחבר לתקופה שבה מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה, שקמה על רגליה אחרי האסון הגדול ביותר שידע העם היהודי.
"הבנה עמוקה מובילה להתנהגות ראויה"
פאלטרו בחר שלא להציג את משפט אייכמן, אלא את כל האירועים לקראת ההוצאה להורג. לדעתי זאת בחירה חכמה מאוד. בכך פאלטרו מעלה שאלות של מוסר – האם תלייתו של אייכמן ושריפת גופתו בתנור, ממש כפי שהיהודים נשרפו במחנות ההשמדה, תביא לצדק ולנקמה הראויה? בהקשר הזה, ראוי לציין את ההתייחסות האמביוולנטית כלפי אייכמן בסרט – מצד אחד הוא מוצג כאנושי – הוא נועל נעלי קיפי, ומקבל סיגריות מהסוהרים ששומרים עליו. מצד שני, אנחנו לא רואים את פניו של אייכמן והן נשארות בצל. המטרה של זה היא כנראה שהצופים לא יחושו כלפיו הזדהות ונזכור שאייכמן לא היה פקיד פשוט במפלגה הנאצית כפי שניסה להציג את עצמו, אלא קצין שהתווה את "הפתרון הסופי של בעיית יהודי אירופה".
בניגוד לאייכמן, שאר הדמויות בסרט מעוררות הזדהות ומצליחות לעורר רגשות כלפיהן – החל מקצין השב"ס (יואב לוי, "בני ערובה") ששומר על אייכמן עד כדי אובדן שפיות, דרך מנהל מפעל התנורים הקשוח והאבהי (צחי גראד, "מי מפחד מהזאב הרע?"), ועד ניצול שואה (תום חגי, "מלכת היופי של ירושלים") שלא מפחד להתמודד עם הטראומה שחווה.
מעל כולם בולט השחקן נועם עובדיה, שמגלם את דוד, ילד העוזר בבניית התנור שמיועד לשריפת גופתו של אייכמן. עובדיה מספק תצוגת משחק מרשימה וכובשת עם משחק אותנטי, שמזכירה שחקנים בסרטים איטלקים ישנים כמו "סינמה פרדיסו" ו"גנב האופניים". דמותו של דוד מייצגת גם את התמימות של מדינת ישראל שהייתה בראשית דרכה.
"טראומה עושה את המצב האנושי אבסורדי. מאבסורד נוצרים סיפורים מעולים. סיפורים מעולים מקרבים בינינו ועוזרים ליצור הבנה עמוקה יותר של עצמנו ואחרים", אומר פאלטרו הבמאי, "הבנה עמוקה יותר מובילה להתנהגות ראויה יותר בין אדם לאדם. התנהגות ראויה יותר, ביחד עם תקווה, עשויה לייצר פחות טראומה. כאשר אנטישמיות נמצאת בעלייה בכל רחבי העולם, וכאשר ישראל נמצאת בצומת דרכים, וזהותה ועתידה מאותגרים, הגיע הזמן להתבונן בעבר דרך עדשה מקורית ומבדרת, שלא מוותרת על החיפוש אחר האמיתות העמוקות".
בשיתוף סרטי יונייטד קינג
