"במקום שבו שורפים ספרים יישרפו גם בני אדם". הציטוט המפורסם הזה הוא מהמחזה "אלמנסור" של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה. המחזה נכתב בשנת 1821, הרבה לפני עליית הנאצים לשלטון, אבל הוא היה מעין תחזית לגבי מה שעתיד לקרות בגרמניה, 117 שנה מאוחר יותר. הימים האפלים שבהם נשרפו ספריהם של יהודים ושל סופרים אחרים שביטאו ערכי חירות ושוויון נדמים כשייכים לעבר — אך גם כיום, באיראן, ממשיכים להוקיע ספרים שאינם עומדים בקו שמכתיב השלטון.
התופעה הזאת מוצגת בסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן" המוקרן בימים אלה, ומתאר את המציאות הקשה של צנזורה ודיכוי תרבותי באיראן. הסרט הוא עיבוד קולנועי לרב המכר האוטוביוגרפי של הסופרת האיראנית, פרופסור אזאר נפיסי, שיצא לאור בשנת 2003. אחרי המהפכה האיסלמית באיראן, כשקנאים דתיים השתלטו על האוניברסיטאות ומשמרות המהפכה פשטו על מעוזי התרבות וההתנגדות בטהרן, נפיסי נאלצה לעזוב את משרתה כמרצה לספרות אנגלית. ואז, כצעד מחאה, החליטה לפתוח "מועדון קריאה" חשאי לשבע התלמידות המצטיינות שלה.
מדי שבוע, הנשים, שהיו נתונות לדיכוי השלטוני וחלקן התמודדו עם אלימות מצד בני זוגן, התכנסו כדי לדבר על היצירות הספרותיות הגדולות של סופרים כמו ג'יין אוסטין, הנרי ג'יימס ולדימיר נבוקוב ואחרים. החבורה של אזאר מפליגה למחוזות של חופש, תקוות, ציפיות ואכזבות, ולכולן מטרה אחת – לבטא את רוח החופש והקידמה שאינה ניתנת לעצירה, גם כשהיא מדוכאת ביד קשה, ולמצוא נחמה ביצירות הספרותיות הגדולות כחלק ממהות החיים.
רוח המרד נגד השלטון
"לקרוא את לוליטה בטהרן" ,שזכה הסרט בפרס חביב הקהל ובפרס מיוחד מטעם חבר השופטים ברומא, הוא שיתוף פעולה איטלקי-ישראלי. הסרט צולם באיטליה, נכתב על ידי התסריטאית האמריקאית מרג'ורי דיוויד ובוים על ידי הבמאי זוכה הפרסים ערן ריקליס ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה הסורית").
השחקנית זאר אמיר-אברהימי ("עכביש קדוש"), שמגלמת בסרט את אחת הסטודנטיות במועדון הקריאה, הסתבכה עם המשטר האיראני וברחה מאיראן בשנת 2008. היא הסבירה שעבורה הסרט הוא ביטוי להתנגדות אמנותית למלחמות. גם השחקנית הראשית גולשיפטה פרהאני נאלצה לגלות ממולדתה אחרי שהואשמה על ידי השלטונות האיראניים ב"חוסר צניעות". זאת הפעם השנייה שפרהאני עובדת עם ריקליס, אחרי שכיכבה בסרט "מסתור", שם גילמה לבנונית המחליטה לשתף פעולה עם המוסד. גם כאן היא מעניקה תצוגת משחק מרשימה, ומגלמת ברגישות ותבונה את דמותה מעוררת ההשראה של אזאר נפיסי.
"הסרט מדגיש את המסר 'ששנאה לא תעבוד", אמרה נפיסי עצמה על הסרט, ואכן "לקרוא את לוליטה בטהרן" מציג בפנינו את ההרס והחורבן שמובילה השנאה, שהקורבנות שלה הם האזרחים עצמם, ובעיקר הנשים האיראניות. אבל בתוך האלימות והדיכוי שבאיראן ניכרת גם קרן אור כפי שמוצג בסרט — רצון בוער לעצמאות וחירות, כזה שמבקש לבטא, ולו במעט, את רוח המרד נגד השלטון, ולהרגיש מהו חופש אמיתי.
בשיתוף יונייטד קינג
