קשה למצוא סרטים ישראליים שבוחרים להציב את הסכסוך הישראלי־פלסטיני במרכזם, בוודאי מאז אירועי 7 באוקטובר. הקולנוע המקומי נוטה לעסוק במלחמות מנקודת מבט ישראלית, או להותיר את הסכסוך עצמו כרקע בלבד לדרמות אישיות. לכן מפתיע במיוחד שסרט חדש כמו בלה עולה כעת לאקרנים. זהו סרט שלא רק מתמודד ישירות עם הדינמיקה המורכבת בין ישראלים לפלסטינים, אלא עושה בדרך לא צפויה – מסע קומי.
גיבור הסרט הוא יקי (אלישע בנאי) החוזר לישראל לאחר שהות בבלגיה, בעקבות מותו של אביו. כשיקי מבין שבלה, היונה המסולסלת שירש מאביו, שווה הון, היא כבר נשלחה לחתונה בגדה המערבית. אבל הוא לא מתכוון לוותר עליה, ויוצא למבצע שישיב אותה לידיו. מצטרפים אליו חבר ילדותו בילאל (חנא בירך), וגם לימור (ג'ייד דייכס ויקס) ונרג'יס (אסיל פרחאת), בנות זוגם. בחום של אוגוסט בטרנטה נטול מזגן, תוך מאמצים עיקשים להימנע מפוליטיקה, הם נתקעים במחסומים, הורסים חתונה, גונבים רכב, רבות, רבים, נקלעים לסולחה פלסטינית ומחיים את היונה, ששכחו באוטו באמצע הגדה. מבחינתם, דבר לא יעצור אותם מלהגיע לתצוגת יופי של איגוד מגדלי היונים הישראלי בירושלים, ולמכור את בלה לנסיך אמירתי.
צמד הבמאים, זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, יצרו סרט שהוא בראש ובראשונה משעשע. בלה כולל לא מעט סצנות מצחיקות במיוחד, המתובלות בהומור שחור שקשה שלא להתענג עליו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא כמובן נושא רציני וכואב, אך הבמאים מאפשרים לצופים להישען לרגע לאחור ולהבין שגם בתוך מציאות כזאת אפשר למצוא רגעי צחוק ואנושיות.
זאת גם גדולתו של הסרט. הוא אמנם נוגע בפוליטיקה, אחרי הכל קשה ואף בלתי אפשרי להתחמק מכך, אבל הדמויות שבו אינן פלקטים שמייצגים ישראלים או פלסטינים. אף אחד מהם אינו מושלם וכולם מתמודדים עם קשיים יומיומיים שאינם בהכרח קשורים לסכסוך, כמו פוריות והריון, וכולם, בסופו של דבר, שואפים לאותו דבר פשוט ובסיסי - חיים טובים ומאושרים.
דמויות עם עומק ואמינות
המשחק בסרט ראוי לשבחים. צוות השחקנים כולו מפגין משחק אותנטי וכובש, כזה שמעניק לדמויות עומק ואמינות. בנאי, שהתאהבנו בו בסדרה "שישה אפסים", מגלם גם כאן גבר שמתקשה לתפקד כאדם בוגר. דייכס־ויקס מצליחה לנווט ביד אמן בין הסצנות הדרמטיות לרגעים הקומיים, בעוד בירך ופרחאת מהפנטים בכל הופעה שלהם על המסך. אי אפשר להתעלם מהסמליות שמלווה את הסרט. המבצע למציאת היונה משול ליונת השלום - אותה יונה שכבר מזמן שכחנו מקיומה ואולי אף חדלנו להאמין בה. ובכל זאת, בלה בוחר שלא להותיר אותנו בציניות או בייאוש, אלא מציע מבט של תקווה ואופטימיות זהירה בנוגע לדו קיום. היונה עוד תגיע ותפרוש כנפיים, ואולי אז, במקום ליצור עוד סרטי מלחמה, נוכל סוף סוף לשבת באולם הקולנוע ולצחוק ביחד מול קומדיות טובות.
בשיתוף יונייטד קינג
