אדריכל אבנר שר אוהב לשרבט. לאו דווקא לרשום או לשרטט, אלא דווקא לקשקש. וגם אם 99 אחוזים מהקשקושים ימצאו את מקומם באשפה, מספיק שאחוז אחד מהם ייצור לו את הפרויקט הבא. חיתוכי קווים ששרבט ויצרו קווים מצטלבים, הובילו לתכנון התקרה הלא שגרתית בקניון עזריאלי ברמלה, אותו עיצב משרדו הוותיק בהשקעה גבוהה במיוחד. "זו גישה הרבה יותר חופשית מלימודים של גישות באדריכלות, בטח לא מה שלמדתי בזמנו מאדריכל יעקב רכטר, שסילק אותי מהקורס שלו בגלל הרעיונות שלי. כל עוד זה לא פוגע בתכנון, מותר בעיניי להתפרע עם רעיונות וקשקושים שבאים מתוך איזשהו אינסטינקט, מהתת מודע, ויכולים להוביל אותך בפרויקט".
את השרבוטים והקשקושים זוכר שר (70), אדריכל ואמן מוערך יליד חיפה ובוגר המכון הישראלי לטכנולוגיה, הטכניון ואוניברסיטת חיפה, עוד מילדות שלוותה תמיד באמנות ובמוזיקה.
"אני בן יחיד לאב ניצול שואה, שאסר עליי ללמוד בבצלאל וחייב אותי ללמוד אדריכלות. אחרי שהייתי אדריכל והוא נרגע, המשכתי ללמוד אמנות באוניברסיטת חיפה, ושני התחומים התקדמו אצלי בקצב מטורף".
יצירתיות וגישה אמנותית
הוא לא "צַייר של שבת", הוא דואג להדגיש, אלא משקיע בכך את כל כולו. עבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם, ובימים אלה הוא מציג יצירה ענקית "קו רקיע 2020" בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל. מאחוריו מיצב/מוזיאון זמני/סוכה בביאנלה לאמנות עכשווית בירושלים, התערוכה "פתוח סגור פתוח" בגלריה Circle1 בברלין, מיצב תקרה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ועוד. כשהוא מצויד ביצירתיות שופעת ובגישה אמנותית, גם קשקוש הופך לאוצר. "אני לא נדבק לספרי אדריכלות, אבל עוקב אחרי אופנות ועיצוב מוצרים ורהיטים, ורואה את התוצר כמשהו טוטאלי. למדתי מפרופסור אבנר כץ בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה שאין דבר כזה שאין דבר כזה. כל דבר יכול להפוך ליצירה אדריכלית נהדרת".
את החשיבה שלו מחוץ לקופסה, שנובעת מחופש טוטאלי שקיים אצלו בשני התחומים - האדריכלות והאמנות, הוא זוקף גם לזכות העובדה שהאדריכלות שלו חפה מאגו. הוא פועל בדרך עיצובית מיתוגית שגורמת למשתמש לצרוך אותה ומכנה זאת "מניפולציה של פיתוי". לכן הפרויקט החדש שחנך בחודש שעבר, מתחם העיצוב Redesign בקריית אתא, שונה כל כך מקניון שתכנן – מול החוף וילג' בחדרה. בעוד הראשון לוחש Less is More עם קווים ופרופורציות שנלמדו מאדריכל מיס ואן דה רוהה ואחרים, צועק השני הרפתקה בדיסנילנד. "אני מודע לכך שקשה להאמין שמדובר באותו מתכנן", מסביר שר, "האחד פשוט וחינני, ובשני מבנים שלא מתחברים בגובה, במישור ובצורה. אני לא עושה אדריכלות בשבילי, אלא לאנשים שונים ולאוכלוסיות מסוימות, וכדי לתפוס את הציבור הספציפי אני משתמש במניפולציה ערמומית".
לצד ביקורות אדריכליות צוין הקניון החדרתי כמי שפרח בין הסגרים בתקופת הקורונה. "הבלגן שלו הוא שגרם להצלחה", מציין שר. "זה מוצר שמתאים למשתמשים שלו, הוא פתוח לשמיים, נותן תחושה של חו"ל ובתת מודע משדר שוק. גם אני הייתי מתלהב משווקים בטורקיה או משווקי פשפשים עם אוסף של צבעים וצורות כמו הוויה דולורוזה והקרדו ביפו. משחר ההיסטוריה אנשים מתחברים לזה מתוך אינסטינקט מאוד עמוק, ויש אוכלוסיות שהאטרקציה הזו מתאימה להם. כולם נוהרים לשם, אבל המקום לא יקבל פרס מאף מגזין אדריכלי. האם זה נחשב כהצלחה? בעיניי כן".
מינימליזם קר, אדום אלים
למינימליזם הקר של Redesign הוסיף טוויסט של אדום אלים, כהגדרתו, שמדגיש את נוכחותו של הבניין ומשלים בה בעת את צבעי הכחול והצהוב של בניין איקאה הצמוד לסדרת הצבעים הראשוניים בגלגל הצבעים. "החברים באיקאה הבינו שההשלמה הזו תביא למתחם ציבורים יותר גדולים, מה שיעשה טוב לכולם".
כשהוקם קניון רננים ברעננה הוא הותאם לאוכלוסייה האנגלוסכסית בעיצוב של אדריכלות בינלאומית, המושפעת מארמונות באירופה, מריצוף, פיתוחים ונקודות החיבור של עמודים שפוגשים תקרה ועוד. כך גם המרכז המסחרי באבן יהודה שנבנה עם קונספט של "מרכז בנעלי בית". מרפסות חוץ, עצים ופרחי גרניום אדומים הם מוטיבים שנלקחו מחוברות טיולים של שווייץ ואוסטריה ושידרו תחושה של "קרוב לבית", מקום שבו אפשר לנפח גלגל אופניים וילדים מבלים אחר הצהריים.
את קניון הקריון בקריית ביאליק עיצב בפעם הראשונה כדי למתג אותו כלא יוקרתי ולהתחרות במתחמי "ביג" שצצו בסביבתו. "העיצוב היה בליל של צהוב, כחול, אדום, צהוב, ירוק עם בלגן בתקרות ובאורות בסגנון לאס וגאס, כדי לפעול על התת מודע של הצרכן ולשדר לו בליל צבעים כמו בשוק. זהו עיצוב ערמומי שמאחוריו מסתתר מיתוג", מסביר שר. 11 שנה מאוחר יותר עיצב אותו שוב אבל אחרת, כשבקריון ביקשו לנטוש את המראה המבולגן והעדיפו שיש בהיר, ברק ונירוסטה. "העיצוב השתנה בבת אחת לא בגללי, ובשונה מכל הגישות שלמדנו בפקולטה, שדיברו על הובלת הרוח, להיות סוכני תרבות ולחנך את עמך במזרח התיכון שככה צריך לעשות".
הארה בשירותים הציבוריים
לפני כשני עשורים, בתקופה שהתנהל בין הקריון למשרד התל אביבי שהיה לו, עצר בפנקייק ישן בכביש החוף, נכנס לשירותים הציבוריים המוזנחים וחווה הארה. "הקירות שם היו מושחתים ברמה שלא תתואר, עם גרפיטי וכתובות של חיילים. קלטתי את כמות האנרגיה והכוח הפיזי שאנשים מוציאים על טיח וחרסינה כדי לבטא את עצמם על הקיר או כשהם מטפסים גבוה מעל החלון. הם נגעו בנושאים שמקיפים את כל עולמנו - צנחנים, פראיירים, ימין, שמאל, ערבים, יהודים, זיונים, שנאה, אהבה - הכול על הקירות, והיו שם גם דיאלוגים בין עוברי אורח שהגיבו לכתובות של קודמיהם. הבנתי שבהשחתה יש בנייה של עולם חדש עם אנרגיות עצומות".
מאותו רגע התחיל שר לבסס את עבודות האמנות שלו על השחתה, קלקול ולכלוך ומהם לצאת לבנייה של משהו חדש. הוא ניסה טיח ש"קרע" לו את הידיים, עבר לעץ שנחתך לגמרי בעוד הוא חיפש חומר שרק נפצע, וכך הגיע לשעם, שכאשר פוגעים בו, הוא מתפורר ונקרע בצורה לא יפה.
יצירותיו הן עבודה על לוחות ריקים תוך שימוש במוטיבים ואלמנטים פרה-היסטוריים עם סמליות וסגנון דמויי ילדים. השלב הראשון הוא תהליך אינטואיטיבי ולאחר מכן עולה המסר המודע, ביטוי של תקווה לנוכח תוהו ובוהו.
באחד הימים הגיע אליו אפרים בן יקיר מגלריית "מבט" המיתולוגית, וכששר הראה לו את ציורי השמן על הבד שצייר אז ברוח הקוביסטית, בחר בן יקיר להתמקד בעבודות ההשחתה והציע לו תערוכת יחיד שקרמה עור וגידים ב-2002 וזכתה לסיקור תקשורתי מפרגן. "התאהבתי בשעם שלא נשרף, אלא חי. אני שופך עליו דברים כמו יין, סירופ או אבקת כביסה, כל הכתמים והשריטות מתחברים בצורה מדיטטיבית ונוצרים מאליהם דימויים מדהימים שלא תכננתי אותם. זה גם מה שמוביל אותי בתכנון אדריכלי. כל שטות וכל דבר שמתפרק יכול להוביל פרויקט אדריכלות".
כשהציג לפני כחמש שנים בביאנלה במיאמי, התעניין בנו של שליט דובאי בכל עבודותיו וביקש לרכוש אותן. אבל אז גילה שהאמן ישראלי ונעלם. "זה שידר משהו מהיסטוריה העתיקה של המזרח התיכון עם כתבים לא ברורים, אובליסקים ועוד. לא כיוונתי לציבור מוסלמי, אבל הדהים אותי שזה קלע לאוכלוסייה מסוימת ולכנסיות של שחורים שגם רצו את זה אצלם. היה בזה משהו עיצובי מיתוגי שפגע במקום הנכון בלי להתכוון".
נותן אמון בכל דבר שיגעוני
היום שר מתגורר בקיסריה, מנהל ביישוב את המשרד שלו בעזרת צוות של 15 עובדים, ומשלב בו גם את הסטודיו הגדול שלו לאמנות ("הכול יחד כמו ביצירה שלי"). "קיסריה היא סלט של תקופות שחרטו בהן ודברים נשחקו בהן. אני מאוד מתחבר לממצאים, והצירוף האקראי של הסגנונות והתקופות הם השראה בשבילי. אני נותן אמון בכל דבר שיגעוני".
איך מתמרנים בין שני מקצועות כל כך תובעניים?
"בעזרת בנייה של צוות מקצוען. במשרדי אדריכלות מספרי 2 ו-3 חשובים יותר ממספר 1. יש אצלי מקצוענים ששולטים בדברים, ולמרות שאני מעורב בכל קו, זה מאפשר לי לעסוק באמנות".
מארסנל הפרויקטים שלו הוא אוהב מאוד את קניון ארנה בנהריה, שבו השתמש במשרבייה החביבה עליו מעיסוקו באמנות, וגם את העיצוב הקיצוני שבחר כהחלטה מיתוגית בעזריאלי רמלה, בתקציב גבוה יותר מעזריאלי תל אביב. "הכוונה הייתה לאפשר לאוכלוסייה המקומית למצוא את המקום שלה ולא להיגרר לתל אביב. אפילו שחשבתי על ריצוף מודרני של בטון מוחלק, שיא האדריכלות שהתאים לקונספט העיצובי, ויתרתי על אקסיומה אדריכלית כי ידעתי שהאוכלוסייה המקומית לא תאהב את זה ותחשוב שלה עושים בטון בעוד לתל אביב עושים שיש".
על מה לא תוותר?
"אני מוכן לוותר על הכול. אפשר לראות את זה בסטודיו שלי לאמנות - אפילו מגזרות נייר ואופנה הן תחילתו של קו מחשבה לבניין. גם זאהה חדיד השתמשה ברעיונות וצורות של אופנועים ומכוניות מרוץ כמקור לעיצוב מרתק של הבניינים שלה".
בימים אלה הוא עובד על פרויקט סטריפ מול אילת, שיחליף את התחנה המרכזית הישנה. היא תועבר צפונה, ובמקומה יוחזר למרכז העירוני נוף של רחוב מסחרי, שיוקם בד בבד עם שכונת מגורים חדשה לאילתים. כחלק ממשנתו האדריכלית הוא מחפש את הוויז'ן, בדומה לפרסומאי. מנסה להתאים את המבנה בנראות ובתחושות לציבור שישתמש בו. "בתחילת המאה סברו אנשי הבאוהאוס ואחרים שאדריכלות היא סוג של מכונה שצריכה לתת מענה מדויק לצורך. זו קביעה תכנונית שהשפיעה על הקביעה העיצובית. הפרויקטים המצועצעים שהושפעו מאדריכלות דתית נעלמו, וצצו הבניינים הפשוטים בעלי הקווים העדינים, שגם היו זולים יותר. אני דבק באותה גישה ואומר שמעבר ל'מכונה', יש לשדר פן מיתוגי-פרסומי".
אתה יודע היום משהו שלא ידעת בתחילת דרכך ותוכל לשתף צעירים וחסרי ניסיון ממך?
"עונשו של אדריכל מצליח הוא הפיכתו לעסק. אני בא משני תחומים כל כך יצירתיים וצריך שמישהו יעסיק אותי. מה לי ולכל המהומה הזו של משכורות, גבייה ותקציבים? זה מחיר שמי שמתקשה לשלם אותו, לא יוכל לעשות זאת. אם לא אנשי המשרד שלי, הייתי קורס, פושט רגל ומאבד את שלוות הנפש שלי".
לאתר הבית אבנר שר
