"הייתי בטוחה שזה לעולם לא יקרה", אומרת מירי דוידוביץ על פרויקט צילומי הפורטרט של נגני הפילהרמונית הישראלית הכה קרוב לליבה. "הפגישות הראשונות היו בינואר 2020. פנו אליי מחברת המיתוג Open וביקשו ממני לצלם כל אחד מהנגנים במסגרת מיתוג מחודש לרגל מינויו של המנצח להב שני. ואז היה סגר".
אבל הפרויקט הייחודי כן יצא לדרך, ואז למדה הצלמת הוותיקה שהמגפה דווקא עוזרת מבחינה מסוימת, שנגנים מורגלים לעבודה קשה, ומה ההבדל בין כינור לוויולה. התוצאה, סדרת צילומים מרתקים, באיכות קולנועית, גדושים באווירה (העשויה לנוע בין דרמה לעליצות) ומעל הכל, משקפים אהבה גדולה למוזיקה.
מבט בצילומים מגלה שאלו לא צילומי פורטרט סטנדרטיים, אלא משהו אחר.
"תראי, להב שני הוא מטאור מוזיקלי וסוג של גאון. הרבה שנים היה זובין מהטה. המינוי שלו, בגיל 32 בסך הכול, הוא אירוע משמעותי שרצו לחגוג, וגם כמובן להראות את הפנים המחודשות של הפילהרמונית.
פנו אליי בבקשה שאצלם כל נגן, אבל פורטרט מדהים לכל נגן. המטרה הייתה להציג את הפילהרמונית באור אחר, כמו שהיא עכשיו - נועזת, מעניינת ומלאת רגש והתלהבות. הצילומים נעשו עם תאורת אולפן דרמתית. לרוב לא מצלמים פורטרטים בתאורות כאלו כי לא רואים את הפנים, אז ניסיתי ליצור איזון עדין בין הדרמה לבין איך האדם נראה. בתוך כל זה, ניתן להבחין באהבת המוזיקה ובפלייפולנס. לכולם יש חיוך ואור בעיניים. רציתי שמי שמביט בצילומים יזהה חיבור רגשי ושהנגנים ייראו הכי מדהימים בעולם. שתהיה אקסטזה ושיהיה אלמנט של טיזינג. שלא תהיה סטטיות. זה לא מספיק לראות איך הם נראים. צריכה להראות גם את ההתלהבות מהמוזיקה".
איך זה התנהל בפועל?
"לפני הצילומים עשיתי תחקירון על כל נגן כדי לראות איך הוא נראה ומה הוא עושה. אם הוא בהרכב עם דודו טסה, אוהב ג'אז או כלבים, עוסק בספורט או בישול וכד'. ואז לפי זה פחות או יותר התכוננתי וחשבתי אם לבקש ממנו להיות סטטי, לקפוץ, לשכב על הרצפה, לעשות קלוז אפ או לצלם ממרחק. כל מיני. חלק היה אינטואיטיבי. הכנתי המון רפרנסים.
מיילס דיוויס או ה-Doors. עשיתי סיור לוקיישן בתוך היכל התרבות ובחרתי את אולם צוקר בשל גודלו הבינוני והיכולת לבודד אותו. הגלריות בו והתקרה הגבוהה היו לעמדות צילום. התקנו רקעים, שחור, אפור ולבן, וגם חדרי הלבשה ואיפור. סטודיו למופת. הלוואי והיה לי תמיד סטודיו כזה. היו 25 ימי צילום, כל פעם עם עוזר אחר, מבין שלושה: אופק אבשלום, טל מיכאלוב ואייל רגב. עוד בצוות היו מנהלת השיווק של הפילהרמונית יעל ירדני-סלע, מפיקת Open ליאת זק גלי והמאפרת גלית ורטהיים".
ספרי על העבודה עם הנגנים עצמם.
"יש 101 נגנים בפילהרמונית, אז חילקתי אותם לקבוצות קטנות כדי שכל אחד יקבל תשומת לב. לא עבדתי בשיטת הסרט הנע. בגדול הם מקצוענים. הם רגילים להופיע, להיות על במה ולעבוד עם מנצח. מהבחינה הזאת היה לי די קל. זה כמו לעבוד עם רקדנים.
הם כל הזמן עושים חזרות. כלום לא קשה עבורם. למשל, לעשות אותו דבר הרבה פעמים, לקפוץ, או קוארדינציה באופן כללי. רצינו שהם יהיו בביגוד מסוגנן, אבל לא ביגוד הופעה. ביקשנו טי שירטים, ג'ינס, גולף, מעיל. אנשים אוהבים שמצלמים אותם ומחמיאים להם, זה הסוד. הם קיבלו כל אחד שני קבצים סופיים לשימושם במדיה חברתית ובמה שהם רוצים".
מה היה מקומם של כלי הנגינה?
"כלי הנגינה מאוד עזרו לי כי יש להם כלי נגינה מדהימים. הרבה נגנים הלכו לבעל מלאכה שייצר את הכלי עבורם וכל כלי הוא סיפור. למדתי הרבה. למשל היום אני יודעת שיש כינור ויש ויולה, שבעצם זה כינור אבל יותר גדול. קונטרבס הוא יותר גדול מצ'לו והצליל שלו יותר עמוק. שלא לדבר על כלים כמו אובו. יש כל מיני כלי נשיפה. למדתי את זה לעומק".
המגפה לא גרמה לזיופים בפרויקט?
"האולם היה תמיד פנוי. וגם הנגנים היו בארץ. אז במידה מסוימת המגפה אפילו עזרה לנו. לא היו דחיות ולא היו שינויים".
לעמוד האינסטגרם>>> מירי דוידוביץ
