עלינו במעלית לאחת הקומות הגבוהות במגדלי הארבעה בתל אביב, פסענו במסדרון צר וחשוך, עד שקיבלו אותנו בכניסה והסיתו את הווילון לכבודנו, התערוכה החלה. עד פתיחת הווילון היינו בחוסר ודאות - איזו חוויה מצפה לנו? אילו תחושות ורגשות יעוררו המיצגים? אבל כבר בכניסתנו לחלל התערוכה נפתח בפנינו צוהר לשמיים. קו הרקיע של תל-אביב נגלה לפתע, שזור לאורכו בדמדומי השמש בחזית המערבית, החשיכה משתלטת אט-אט ופורשת גוון כחול עמוק כתפאורה אורגנית. בחלל התערוכה מיצגי הענק ריחפו-שייטו בחלל, כשרק הם מוארים באפלה שנפרשה.
מול המיצג הראשון אני נתקלת בילדה כבת 5, נושאת את עיניה לאחד המיצגים - ספק ענן ספק עצם שמיימי אחר - והיא מביטה בו תוך שהיא ממשיכה להתהלך בין שאר המיצגים של האמן גל ארצי בעיניים מזוגגות. ואני ממשיכה להתהלך בשקט בין היצירות, מתבוננת בהן ובפני המבקרים, מנסה לנחש אילו רגשות מתעוררים בכל אחד ואחת מהם.
להנפיש את הפנטזיה
״הרגשתי שהעבודות נגעו במבקרים", מספר ארצי על "התפשטות" תערוכת היחיד שלו. "אחד נזכר בחלום שחלם, השני הרגיש מעורער והשלישי נזכר בסבו, אחרי שאימו סיפרה לו שהוא שומר עליו מלמעלה".
מה הבשיל אצלך פתאום בחודשים האחרונים?
"אני חושב שבכל יום אני משתפר עוד קצת. יש ימים שקפיצת המדרגה היא מול הקהל שמתבונן ביצירות ויש ימים שקפיצת המדרגה היא בתוך הבית-סדנא שלי, פריצת דרך עם החומרים. ניצחון קטן שהיה לי עם עצמי היה כמה חודשים לפני תערוכת היחיד בנובמבר האחרון. תמיד חלמתי על מיצגים ענקיים באמת. חומר הגלם של חלק מהעבודות שלי הוא יריעות העשויות מסיבי ברזל דקיקים, חומר שמשמש בתי חרושת לצורך סינון שמנים וכימיקלים. הרבה זמן הייתי אובד עצות לגבי אופן חיבור רשתות הברזל לכדי יצירת עבודה גדולת ממדים. פניתי לרתכים וביקשתי את עזרתם. כולם סירבו, ממש זרקו אותי מבתי המלאכה שלהם. עד שהצלחתי לשכנע כמה בעלי מקצוע, יריעות הברזל נשרפו בגלל דקיקותן.
לבסוף מצאתי מכונה מיוחדת שיכולה לעשות את זה, יש בודדות כאלו בארץ. אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה שבכל תחום של יצירה אתה צריך למצוא את המשוגע התורן שיחלום וירוץ איתך. כשיצרת מיצג בטכניקה מסוימת, ואתה רוצה לעשות עוד ממנו, זה כבר פחות מאתגר טכנית, כי אתה כבר יודע איך זה ייראה בסוף. אבל, כשאתה רוצה להמציא טכניקה - אתה צריך בעלי מקצוע שיממשו את החזון שהתגבש בראש שלך, שינפישו את הפנטזיה שאתה אובססיבי לגביה בעודה שירבוט על דף. זה קשה מאוד ולעיתים בלתי אפשרי".
במה עוסק המיצג במוזיאון?
"מדובר במיצג גדול ממדים המאפשר למבקר להתהלך בתוכו וממש להתנתק מהסביבה הקרובה. רציתי ליצור דילמה רגשית: האם הניתוק הזה עוטף אותי בשקט ובשלווה מהעולם הרועש והכאוטי? או שהוא דווקא מעיק ומציף כאב ובדידות?״.
ומדוע יצרת את המיצב דווקא מברזל?
"יש כאן ניסיון לגאול חומר קשיח, שמתקשר לתעשיית הבנייה האורבנית-מלאכותית, ולהפוך אותו למין חומר אורגני שמתפשט כמו גז טבעי ומתכחש למגבלות המכאניים שלו. אולי עצם המחשבה על היצירה הוא ניסיון שלי להשקטה פנימית דרך הפיכת אותו החומר לאובייקט מעולם נוף הטבע האמורפי".
איך זה מרגיש לאמן ללא השכלה רשמית כשהוא מחובק פתאום על ידי הממסד, המוזיאונים וכו'?
"אני חושב שהעבודות שלי מאופיינות באווירה בתולית ואולי מרדנית, במובן שאני לא מקובע ולא מרגיש צורך לשחק את המשחק לפי הדרך שהמיינסטרים מכתיב לי, או לפי השלבים וההתבגרות שהוא מצפה ממני לעבור. אני מגיע עם אומנות חופשית, שלא פוחדת ולא מחפשת לענות על הפונקציות שהקהילה האמנותית מבקשת מאמנים צעירים למלא. אמן יכול להגיע מתוך זרם ה-Art Brut ולהצליח לייצר אימפקט משמעותי ברוח התקופה".
ואם נחזור לתערוכת היחיד, מאיפה האומץ לקחת חלל כל כך ענק? ולמה רק לערב אחד?
"כשהתחלתי לעסוק באמנות הבטחתי לעצמי לשמור על אומץ, ועשיתי צעד קצת משוגע כשהקמתי ביתן גדול ביריד ענק. אני חושב שבוסריות מולידה אומץ, נדמה לי שככל שעוברות השנים אנחנו הופכים למעט יותר פחדנים וברגע שאנחנו עושים דברים אמיצים כצעירים - אנו יוצרים תקדימים, שלנו מול עצמנו. אומץ זה דבר מופלא, שלדעתי צריך לתחזק.
"לגבי משך התערוכה, יש משהו קסום בזמניות – נוצר מין רגש שמטעין את האירוע באנרגיה של דחיפות ורצון שלא להחמיץ, כאילו אמרנו למבקר שיש לו חלון הזדמנויות של כמה שעות בודדות להרגיש כילד המתהלך בפנטזיה, להתלך בין עננים כבמין חלום בהקיץ, שעוד רגע פג וכולנו נתעורר.
"בעניין הזמניות והעבודה האינסופית לפני התערוכה - אני אוהב את המשפט של רחל המשוררת ״הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?״. רחל מדברת על עמל רב ויזע בשירה ובהמשך השיר מדברת על קסם של טבע, מין תעתוע בין חלום למציאות".
