יצורים סתגלניים ככל שנהיה, שינויים גדולים הם דבר שהנפש ממהרת לדחות. כך קרה גם בתחילת המאה ה-19, עת הפציעו ניצנים של מודרניות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אחת ההמצאות הקטנות, בדמות שפופרות מתכת שבהן צבעי שמן, סייעה לציירים לנייד את כן הציור החוצה, מהסדנה אל הטבע. דבר זה הוביל, לדעת מומחים, להתפתחותה של התנועה האימפרסיוניסטית, שבה אופנות ציור חדשות הוקדשו, בין השאר, לציורי טבע ונוף. באותה תקופה הם נתפשו כסוגה אמנותית נחותה, שאמנים כמו מונה וסזאן ספגו עליה ביקורת קשה ומזלזלת. כזו שאפשר לשמוע עד היום לא פעם ממבקרים בגלריות, שטוענים שהפעוט שלהם יכול לצייר כמו פיקאסו.
בימינו מאותגרת עוד יותר הגדרת המושג אמנות, במיוחד על רקע יצירות שנויות במחלוקת כמו הבננה שהוצמדה במסקינג-טייפ, של האמן האיטלקי מאוריציו קטלן, וכמובן שלל מוזיאוני הסלפי ותערוכות הפופ-אפ, שההמון משתרך בהם בתורי ענק ומשלם עליהם ממיטב כספו. יש מי שיאמר שגם מיצג "בית הצבעים", שהצפין את המבקרים עד ליישוב הדרוזי דליית אל כרמל, הוא בגדר פוטו-אופ ותו לא.
ציור סקיצות למטפחות
"ביקורת תמיד תהיה וזה בסדר, אבל אני חייב להודות שלא פגשתי מישהו מעולם האמנות שאמר לי שהמיצג שלי הוא לא אמנות בעיניו", אומר סאם חלבי (33), האמן שמאחורי "בית הצבעים". "להיפך, זיהיתי התפעלות וראיתי שאנשים קולטים את האנרגיות שבבית, ומבינים את העצב שמאחורי הדברים. זה לא שיצרתי משהו יפה, או הענקתי חשיבות ליופי ולאסתטיקה, אלא הייתי מונע נטו על ידי הרגש. נכון, הרבה מגיעים לצלם ולהצטלם, אבל המטרה האמיתית שלי היתה נטו אמנות, תשוקה, רגש, והבעה דרך טפטופים".
ואכן, קשת של רגשות מעורר המבנה הצבעוני, שבולט כתמונה אימפרסיוניסטית על רקע הנוף הכפרי. "אמא גילתה את הכישרון שלי, כשקלטה את היכולת החזותית שלי להעתיק חפצים ופריטים על נייר", נזכר האמן סאם חלבי. האם דאגה שחלבי, בן הזקונים הזכר במשפחה דרוזית מסורתית עם תשע בנות, לא יגדל להיות "נסיך מפונק", כפי שנהוג במגזר, והטילה עליו מטלות, בהתאם לכישוריו. "היא אמרה לי 'אתה רוצה כסף? לך לשוק, תבדוק את הסחורה, תסתכל על בדי התחרה ותצייר לי רעיונות למטפחות". אמו של חלבי, שהתפרנסה ממכירת נקאב (לבוש דרוזי מסורתי בדמות מטפחת גדולה שמכסה את הראש, את הכתפיים וחלק מגופן העליון של נשים דרוזיות – ל"מ), רתמה את בנה שיצייר עבורה סקיצות, אותן רקמה על הבד שממנו הוכנו המטפחות. אמנם הוא הצליח לסייע לאימו, אך זיכרונותיו של חלבי מתחילת דרכו היצירתית לא היו כולם טובים. "פינו לי חדר סטודיו בקומה למעלה, פינה חשוכה וסגורה שציירתי בה, כי התביישתי בכישרון שלי", הוא נזכר בעצב. "להיות צייר לא באמת מביא כבוד במגזר. אצלנו מצפים מבחור צעיר להיות מינימום רופא".
לאחר שאביו, שהתנגד בכל מאודו לתחביב שפיתח בנו, נקלע לחובות, אימו עשתה לו שיעור חשוב בחיים. "אמא שלי אמרה לי 'סאם, בוא נתחיל לנצל את הכישרון שלך כדי שלא יחסר לך כלום אף פעם', וסידרה שאעבוד בגלריה, תחת שם בדוי, לפני שמלאו לי 14". לדבריו של חלבי, העובדה שהיה קטין לא אפשרה לו לעבוד בגלוי, והשם הבדוי עזר לו למצוא את הביטחון שהיה חסר לו. "זו היתה ההזדמנות שלי גם 'להתפרע' ולהתנסות יותר בצבע", הוא חושף. "כשראיתי שהציורים שלי נמכרים, זו היתה עבורי נקודת מפנה שממנה התחלתי לעבוד ברצינות", הוא מוסיף.
הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית
עולם הצבע הפך מוחשי יותר עבור חלבי לאחר שאימו, אותה אהב והוקיר, נפטרה ממחלה כשהיה בן 23. "זו היתה תקופה שאיבדתי בה את הצבע, אבל לאט-לאט חזרתי אליו וגיליתי אותו מחדש", הוא מודה. "בתוך האבל נזכרתי במשפט ששמעתי מאמא. היא אמרה לי 'תראה את הירח, איך הוא מואר כשסביבו יש חושך. אם לא תעבור בחושך, לא תהיה מואר כמו הירח'. המשפט הזה עזר לי לצאת מהסיטואציה הקשה ולהמשיך ליצור".
חלבי מעיד כי חיפש להרגיש שוב קצת אופטימיות ושמחה, כָּמֵהַּ לחיבוק מאמא, וביקש להתחבר לילד שבו, תוך שהוא שופך ומטפטף צבע על החפצים בצורה נאיבית וספונטנית, כהגדרתו. "בדיעבד זו היתה עבודה תרפויטית שאפשרה לי 'להקפיא' את הזיכרון ולשחרר את מה שמסביב". חלבי מספר כי לא רצה להיות אסיר של תחושותיו, וביקש לתת להן ביטוי, אבל עשה זאת תוך שהוא מסתיר מאביו את מעשיו. "אבא שלי היה בקומה למטה, האחיות שלי כבר היו נשואות וגרו מחוץ לבית, ואני הייתי לבד למעלה, מאחורי דלת סגורה", הוא מספר. "היה לי יותר פשוט להתחיל עם הרהיטים שנזרקו, וטפטפתי עליהם צבע. אבל פתאום שמתי לב שהצבע מטפטף מהחפצים גם אל הרצפה, ושאפילו הקיר התלכלך, ואז החלטתי שעדיף להמשיך 'לקלקל', במקום לנסות לתקן. והמשכתי".
טפטוף בהמשכים
ההמשך הגיע רק לאחר פטירתו של אביו, לפני כשנה. "זו היתה שנה אינטנסיבית במיוחד, שבה עבדתי בלי הפסקה עד לסיום כל חללי הבית. 1,800 ליטר של צבע שפכתי שם", הוא אומר.
חלבי כיסה את "בית הצבעים", הוא בית ילדותו, מבפנים ומבחוץ בטפטופי צבע עזים. טפטופים עיקשים על הקירות, על הרצפה, על התקרה, על הרהיטים ועד אחרון הפרטים הקטנים. גם מהחולצה המעומלנת בארון הבגדים לא נחסך הצבע, ולא מטלפון החוגה הישן, אפילו האסלה כוסתה בצבע, שאי אפשר להוריד עם המים. 600 מטרים רבועים, ארבע קומות ועשרה חדרים עם נוכחות כמעט סוריאליסטית, שגרמה לי לחשוב שאני בתוך אחד מציוריו של ואן גוך.
בחדרים מסוימים טפטופי הצבע עברו לשחור-לבן, מציגים חזות אפורה ותפאורה מדגישה לפריטי הריהוט הצבועים בגוונים ססגוניים. חדר מיוחד כזה הוקדש לאימו של חלבי ולמפות התחרה שהיוו השראה ליצירתו של האמן, בתחילת דרכו. חלבי מסכם כי הרצון שלו להשתחרר מ"כבלי האסיר" ולתת דרור לתחושותיו ולרגשותיו, היה חזק מהמעצור שהיה לו בתחילה מלטפטף על רכוש. "עברתי בבית הזה רגעי שמחות, קשיים, התמודדויות לא פשוטות, וחוויתי אובדן. ההחלטה לצבוע את העבר ולשמר את הזיכרון, בלי לחשוב על הערך הנדל"ני או על החומר, עזרו לי להתקדם בחיי ולספר את הסיפור שלי בצורה אופטימית. אני מאוד מקווה שדרך האמנות אצליח לשמח הרבה אנשים".
גם אסלה במוזיאון היא אמנות
דורון פולק, אוצר אמנות שעובד בזירה הבינלאומית זה למעלה מ-30 שנה, מעיד על עצמו כעל מי שאוהב להציג לקהל הרחב, בכל מקום אפשרי. "חלק מהתפיסה שלי היא שאמנות לא מתרחשת רק במוזיאונים, אלא בהחלט יכולה לקרות גם במתחם הציבורי", הוא אומר. "וזה לא אומר שאמנות כזו היא פחות איכותית מאשר במוזיאון". לדבריו של פולק, אוצר "בית הצבעים", שאצר גם את התערוכה של חלבי במרכז עמיעד ביפו לפני כשנה, היה לו חשוב להתייחס לחללי הבית לפי הסיפור של האמן, ולדמיין כאילו הבית הזה היה ניצב בצרפת או בגרמניה. "סאם הסב את הזיכרונות שלו למיצבי ענק. זה לא משהו שהוא הקים לטובת התערוכה, אלא בית אמיתי שהוא גר בו. החללים נוצרו מחדש סיפור אחרי סיפור. כמובן שיש בתי אמנים כאלה בעולם, שבהם מסופר סיפור, כמו הבית של גויה או הבית של איליה קבקוב. אבל אצל סאם יש נועזות שהתחברה גם לקונספט שלי. הוא אמן שהולך על כל הקופה, אמן 'מתאבד' שמשקיע את כל כולו ביצירה וחושב בענק".
מה אתה מגדיר כאמנות?
"כל יצירה שמוצגת בצורה מקצועית לקהל וזוכה להכרה אמנותית, מצד הקהל והגברדיה המקצועית - היא אמנות. גם האסלה שמרסל דושאן הכניס למוזיאון היא אמנות. אפשר להתנגד לה, אפשר לא להכיר בה, אבל מעצם הדיון והרגש - היא אמנות. קחי לדוגמה את האמן הבולגרי כריסטו, שכיסה בתים ומבנים בעולם. בעיניי הוא אחד האמנים החשובים בהיסטוריה
של האמנות. ואם אני בוחן את הרעיון של לראות דברים בגדול, אז גם סאם בהחלט שם".
אוצר: דורון פולק
קירות בית הצבעים (חוץ ופנים) חופו בגוונים של חברת הצבע הישראלית "נירלט" שנרתמה לפרויקט מתוך תמיכה באמנים מקומיים.
