מירב רינגל, אמנית והמעצבת הראשית של סטודיו "גליפס", יוצרת בשמונה השנים האחרונות אמנות במתכת וחולשת על אינספור פרויקטים במקביל. בעשר אצבעות הקימה מותג שנדמה שהיה פה תמיד, ועכשיו, אחרי הפסקה מכוונת, עם אנרגיות חדשות, היא ממשיכה קדימה ולא מפסיקה לחלום. כמי שמזוהה עם ציפורי מתכת ביצירותיה, הפעם זוהי יונת השלום. "היצירה שלי תמיד מחוברת לזמן, ושלום הוא דבר שכל כך חסר לנו. גם שלום פנימי בעולם מהיר ועצבני", היא אומרת ומכוונת לשנה שבה עצרה הכול כדי להתבונן ולחשב מסלול מחדש. כשחזרה לעשייה, הפכה היצירה שלה לכובשת ומפויסת יותר.
ממשבר אישי לצמיחה אמנותית
היא אישה, אמא לשלושה וגם הבעלים של חברה בע"מ, שפרצה מתוך עולם פטריארכלי ששייך לגברים - מפעלי ברזל שהיו בעבר חלק ממשפחתה. עברו שנים מאז נחשפה עם יצירותיה הראשונות, מלאת אקסטזה ועיניה נוצצות של כילדה. אז היא הייתה בת 35, ונכנסה למקום שאף אחת לא דרכה בו. "זה נשמע קלישאתי וקורה לכולם, אבל הסטודיו שפתחתי האיץ תהליכים שלא קורים לפעמים בחיים שלמים. להיות אישה במפעלי ברזל נקרא יפה בעיתון, אבל זו אחריות מאוד גדולה. כל יצירה עוברת מסע שלם מרגע הרעיון ועד שאני תולה אותה בסטודיו – אני חולמת אותה, משרטטת, מציירת, חושבת על הטכניקות, נמצאת במפעל, דואגת שייצרו אותה בזמן, מנדנדת, מנדנדת ושוב מנדנדת, לוקחת למצבעה. וזו רק היצירה, שיש להכפיל ביותר מ-200 סוגי יצירות. מה עם אבי הטיפוס שלא יצאו לאור, הלוגיסטיקה, הזמנות הקאסטם מייד, הפרויקטים ומאות המשימות שנדרשות ממני כבעלת עסק?".
לפני שנה, כשיצאה בחצות הלילה מעוד יום של עבודה בלתי פוסקת, איבדה שליטה על רכבה שסטה ונכנס היישר לתוך אופניים שהיו קשורים לעץ ענקי. "היה לי מזל גדול. אחרת לא הייתי יושבת כאן היום. המכונית הלכה, ואני זוכרת שמההלם ישבתי עד 4 בבוקר בלי לזוז". זה היה גם בום ענקי בחייה שבעקבותיו החליטה מה שידעה לפני כן – היא לוקחת הפסקה מהסטודיו ולא יודעת מתי תחזור. התעוזה לבחור בחיים של אמנית ובעלים של עסק כזה גרמה לה גאווה אבל גם לאתגרים אישיים שעליהם שילמה מחירים כבדים כמו גירושין.
"הפכתי שבויה של עצמי ושל הסטודיו שאני כל כך אוהבת. הגעתי ללילות בלי שינה, הרגשתי שאני נעלמת, וככל שהסטודיו גדל, הייתי עסוקה רק בו ובילדים. העבודה אף פעם לא נגמרה, והאהבה שלי לסטודיו בעצם גם גמרה אותי". יחד עם זאת, ידעה שכאשר תחזור, תחזור כמירב עם העיניים הנוצצות, בוגרת ששולטת בחיים שלה ולא הם בה.
בבת אחת התרחקה והסטודיו פעל בלעדיה, ללא הזמנות חדשות. היא שמעה מוזיקה, חזרה לקרוא ולשיר, ואפסנה את הטלפון הסלולרי בארון. אט אט הרגישה בניקיון פנימי ובתחושה נינוחה, מאושרת ומפויסת עם עצמה. "התחלתי לנשום ולהתקרב למירב הילדה במקום למירב האמנית. הגעתי להשלמה עם הסבל שעברתי ושהוליד את היצירות שמזוהות איתי ובאו מתוך כאב". הציפור המזוהה עם המותג היא גם הסמל שלה – ציפור עם כנפיים שבורות, שהייתה בבית הסוהר של החיים והחליטה לעוף רחוק ולהגשים חלומות, נפלה ונפלה ולא הפסיקה לרצות. "ומהן הקשתות שיצרתי, אם לא הסערות הגדולות של חיי והכמיהה לאור? מהן כל יצירות האהבה אם לא הבדידות שעברתי וההחלטה להאמין בה שוב גם אחרי פרידות וגירושין?", היא שואלת ועונה בו זמנית.
מקץ חודש וחצי שבה לסטודיו כאדם חדש, גילתה כמה גליפס חסרה לאנשים והתחזקה מכך. אם פעם התגאתה בכך שהיא לא זקוקה לבוס וקראה לעצמה "הרס"ר הכי קשוח לעצמי", הבינה שהיא המנהלת הטובה של הרס"ר הקשוח שבתוכה. "אני משתדלת לדבר לעצמי יפה, לא משווה את עצמי לאחרים, פועלת מתוך אהבה ומסירות גדולה גם לאמנות וגם לאנשים שאני עובדת איתם, נינוחה ומפויסת, ובאמת, התבגרתי". היא מקציבה לעצמה שעות לסטודיו, אבל גם שעות לחיות. "יוגה, שני קעקועים, קלישאות של גיל 40", היא צוחקת.
"כמו ציפורים, לעוף על החלומות שלנו"
גליפס הפך עם השנים למותג פורץ דרך בסצנה המקומית, המוכר לאדריכלים, מעצבים ושוחרי עיצוב. האמנות לקיר, המוצרים היפים והפונקציונאליים לבית, המשרביות, פרויקטי ה-custom made והמענה העיצובי שנתנה לחללים מסחריים, ביניהם גם יצירות WALL-ART בפורמט ענקי – העניקו לקירות דרמה ועוצמה. הוויזואליות נגעה במוטיבים מהטבע לצד פרשנות גרפית לנופים אורבניים, בקומפוזיציות אבסטרקטיות של צורות גיאומטריות לצד מינימליזם יפני מעודן, וכולם התאפיינו בצבעוניות מונוכרומטית, בדיוק ובניקיון צורני, שילוב של חומר ורוח, חוזק הברזל ומשמעות, חיפוש ותשוקה.
אמנות המתכת שלה היא יצירה ישראלית מא' עד ת', ועבודותיה מגיעות לבתי מלון, למבנים עירוניים, למשרדים, לחללים מסחריים ולבתים פרטיים. כל פעם מחדש היא נדהמת שכמעט אף אחד מהם לא מסתפק ביצירה אחת. "בתים שלמים משובצים עם גליפס כי אני לא חוזרת על עצמי והמנעד של היצירות רחב - החל מהשעון על הקיר, דרך האמנות מלאת המשמעות ועד למדפי ספרים ולפסלים ואני תמיד צוחקת ואומרת שבכניסה לסטודיו צריך להיות שלט 'זה ממכר', כמו אהבה, וכמה שיותר, יותר טוב".
דווקא אחרי ההפסקה שלקחה, נבעה מתוכה תקופה יצירתית ותשוקה ליצור דברים חדשים. לאחר עשייה של יצירה אחרי יצירה ולפני החגים היא משיקה קולקציה חדשה עם קווים חדשים. הסגנון שלה התרחב למוטיבים יותר ציוריים ורכים, שחלק עשויים לומר שאינם קשורים לגליפס. "גליפס זה שינוי ואבולוציה ואני אוהבת להתנסות בדברים חדשים. היצירה שלי היא כמו מראה לחיים, והפעם אני חזק על יונת השלום בכל מיני וריאציות. המצב במדינה זועק לשלום והאדמה רועדת, ושלום פנימי זה משהו שאני וכולם בדור הזה עסוקים בו".
פרס השלום שקיבל יונתן גפן מהמדינה, ועליו שתי יונים, היוו לה השראה. גם פיקאסו, מאטיס ואמנים רבים נוספים. היא החלה לעבוד עם צבע נוסף – כסף – אחרי שנים של יצירות בזהב ושחור. "כל יצירה שיוצאת מהסטודיו מרימה אותי כמה סנטימטרים מהאדמה. חלק ממני הולך איתה וממשיך להדהד את המשמעות הגדולה שיש ביצירה שלי: כשאנשים יראו אותה היא תעשה להם משהו בלב. יופי שירגש, אלמנט שיזכיר להם ששווה לקום כל בוקר ולהאמין בזריחה, בקשת, באהבה, בשלום, בלהיות כמו ציפורים ולעוף על החלומות שלנו".
ממנפת את האימפקט
תחת הכותרת "ברזל" מצויים מגוון חומרים שמירב משתמשת בהם – פליז, נחושת, נירוסטה ולאחרונה גם אלומיניום. "הוא יקר יותר מברזל אבל הוא קל משקל בצורה פלאית ויפה גם בצורתו הטבעית, הכסופה, כי הוא לא מחליד. הוא נוח ומתאים גם לפרויקטי ענק כמו משרביות". בברזל היא משתמשת לפי צורך היצירה, ואת העובי והטכניקה בוחרת לפי הקונספט. שחקן המשנה שלה הוא הפרספקס, "יש בו עדינות פלאית והוא הרמוני וקליל עם צבע שמתאים את עצמו בחלל". מעבר לטכניקת חיתוך הלייזר שלה, היא עובדת בווריאציות נוספות שמצריכות מחשבה עמוקה על כל פרויקט - עבודה בשכבות, עבודה עם ספייסרים, עם טכניקות הרחקה מהקיר, עם מסגרות אומן. "החומרים שאני עובדת איתם הם תלת ממדיים ומלאים משחקים של אור וצל, ואני ממנפת את האימפקט הזה עד הקצה".
יש פרויקטים שחצית איתם את גבולות היכולת שלך?
"וואו, מרגש אותי להתנסות בדברים חדשים. הפרויקטים מספקים לי המון אתגרים ולעבוד עם מעצבים זו הפריה הדדית. אני נהנית להשתמש בידע הטכני שצברתי בשנים כה רבות על רצפת הייצור, וזו השראה עבורי שמעצבים ולקוחות נותנים לי לקפוץ למים עם התנסויות וחלומות שהופכים למשותפים. כרגע אני בעיצומו של פרויקט משרביות ענקי לבית ספר שעובר שחזור בתל אביב ומרגש אותי לחשוב שילדים ילמדו בחלל יפהפה. בעבודה נמצא גם קיר הנצחה לשואה ולתקומה, וכדור שלישי לשואה אני שותפה לגמרי בעשייה אמנותית שמעניקה לי ערך וסיפוק. בד בבד אני עושה לובי מטורף בבניין יוקרתי באזור מסעדות ומתרגשת שכל כל הרבה אנשים ייהנו ממנו וכמובן מהאמנות שלי".
היו שנים שהבינה עד כמה גליפס מוביל ופורץ דרך, בעקבות האימפקט של העשייה שלה על עשרות העתקות בארץ ומאות העתקות בעולם. "השתמשו אפילו לא רק בשפה היצירתית שלי אלא בשפת הכתיבה שלי, באותם מוטיבים. כל מה שנגעתי בו, ראיתי אחר כך במקומות אחרים, שלא לדבר על מכולות של העתקות שייצרו בסין. אבל גם עם זה השלמתי ואני בטוב עם זה. תחרות זה דבר טוב, ומי שטוב, מצליח בה. בצניעות אני אומרת, שזכיתי אכן ליצור אמנות שלא הייתה כמוה, מתוך חדר קטן ליד מפעל ברזל שהיה הבית שלי להתנסות בה-כ-ו-ל. וגם היום קל מאוד לזהות את גליפס. היצירה שלי מובהקת וניכרת למרחוק, כמעט תמיד קווי מתאר מינימליסטיים, אוניברסלית ונצחית. הבהלה לגליפס הבהילה אותי לפעמים. בלי להתכוון, עם המון אותנטיות, יצרתי את התחום שהיום כל אחד קורא לו 'אמנות במתכת'".
בסטודיו עומד לצידה צוות שלם ומגובש, ביניהם האמנית והגרפיקאית לינור שטורם שמירב מגדירה כ״פנומנלית״ והצלם ומנחה הסדנאות לצילום ירון בן חורין שעובד לצד הסטודיו בצילום וידאו והפך להיות אחד המומחים בארץ לרילים. כבר שנים היא לוטשת עיניים לפעילות בינלאומית, אבל כל דבר בעיתו. "העשייה בארץ לא נגמרת, אז זה יחכה. החיים לא רק קצרים, הם גם ארוכים. אני רוצה להיות ולעשות את מי שנועדתי להיות, ולהיות שלמה עם מי שאני, איך שאני ומה שעשיתי מחיי ולהמשיך ליצור מתוך אהבה. הפעם אני מרגישה שאני בדרך לשם, יותר מאי פעם".
לאתר >>> סטודיו גליפס
בשיתוף סטודיו גליפס
