"האירועים של השבעה באוקטובר גרמו לשינוי ביצירה שלי", מעיד האמן והאקטיביסט זאב אנגלמאיר, המוכר גם בדמות 'שושקה'. "מבחינתי, היצירה היא כמו דיבור שבאמצעותו אני מתייחס לכל מה שעובר עליי בחיים, זו הדרך הפרטית שלי לעבד את המציאות וליצור לעצמי מעין יומן שמתעד את מה שאני עובר".
וכך, מאז אותה שבת יוצר אנגלמאיר מדי יום את הגלויה היומית שלו. הוא מצייר אותן במהלך הלילה, ומעלה אותן בבוקר בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם. מה שהתחיל בקטן, צבר תאוצה והיום כל פוסט שכזה זוכה לאלפי צפיות, שיתופים, לייקים ותגובות.
את הציור הראשון בסדרה, בהשראת הגרניקה של פיקאסו – הציור האיקוני המבטא הרס ואובדן במלחמה - הוא העלה לרשתות בתשעה באוקטובר וכתב: "מנסה לא לחשוב על זה, וזה חוזר. המסיבה ליד רעים. על מה חשבו, מה הרגישו, מה קרה שם, ברגעים שבהם המוסיקה והיופי והאהבה הופסקו, והתחילה הזוועה". כעבור יומיים, צייר ילד בוכה שעל ראשו יונה. ואז העלה ציור בקווים פשוטים, נאיביים, וכתב עליו "ילדות וילדים מסרבים להיות מתים".
"ציירתי דימויים שראיתי בתקשורת, וגם חוויות אישיות. למשל את השכנים והמשפחה שלי, יושבים בכל אזעקה בחדר מדרגות, כשברקע נשמעים הבומים של היירוטים".
שחור לבן בצבע
אנגלמאיר עבר תהליך מעניין עם סדרת הציורים שלו. יצירתו הצבעונית ומלאת ההתרסה וההומור מוכרת לכולנו. אבל במלחמה, כמו במלחמה, הוא נתפס אולי פחות מוכן ולקח לו קצת זמן להבין איך הוא מתמודד איתה. "בשגרה, אני משתמש הרבה במחשב", הוא מסביר. "אבל מיום פרוץ המלחמה, אני מצייר רק ידנית. בימים הראשונים, הציורים היו קודרים, ציירתי ורשמתי בשחור לבן , בטכניקה שלא כל כך אופיינית לי. רק לקראת סוף אוקטובר, עברתי לציור צבעוני בטושים ואקריליק. הרגשתי שזה יותר נכון, שבצבע אני יכול לבטא תקווה ואופטימיות. הציור הידני מאפשר לי לחשוב תוך כדי עשייה וכן הוא מחבר ויוצר הזדהות אצל הצופים".
אנגלמאיר עוסק בנושאים קשים: חטופים, שבי, הרס, עצב ומשבר. אבל לצד זה יש גם לא מעט ציורים שמחים ואפילו אופטימיים. הציור הצבעוני הראשון בסדרה היה של קיבוץ בארי. הוא נוצר בהשראת צילומים, פוסטרים וספרי ילדים משנות ה-50-60 שבהם מופיעים מגדלי מים, שבילים ופרחים. "מן יופי אופייני לקיבוצים, שיש בו מוזנחות קלה", הוא אומר. "ומתחת כתבתי את השורה 'משהו נורא עומד לקרות'. כך נוצר בעצם ציור עם ניגוד בין מקום פסטוראלי ומקסים לבין האירועים שעומדים להתרחש". יומיים אחר כך, צייר אנגלמאיר אנשים רוקדים במסיבה ונתן לציור את אותה כותרת בדיוק.
נראה שהדחף של אנגלמאיר לצייר הוא אישי, רגשי, נפשי ושההחלטה לכנות את הציורים "הגלויה היומית" נבעה מהצורך לא להיות לבד, לתקשר עם אנשים, אולי אפילו לטפל בהם. "הייתה לי הרגשה שאני שולח את הציורים לחברים שלי ברשתות החברתיות ושיש בהם ממד אישי שהוא קצת כמו גלויה כתובה. למעשה, דרך הדימויים אני מנסה להתחבר ולהבין את ההתרחשויות".
שאלה של לגיטימיות
כשאני שואלת את אנגלמאיר אם הכל הולך באמנות, הוא מודה שהוא מפעיל שיקול דעת מה לפרסם. "בגלויה שציירתי היה דימוי לא קל, שהחלטתי לא לפרסם. הרגשתי שהאווירה קשה ורציתי לצייר דימוי אופטימי יותר. גם כשאני מתעסק בנושא רגיש וכאוב כמו החטופים, אני משתדל לראות ולהראות את הזווית האופטימית של הסיפור שלהם. כך שמבחינתי, כל נושא הוא לגיטימי לציור. אני אוהב במיוחד את הציורים שיש בהם חמלה ושניתן להסתכל עליהם ברכות מסוימת.
"יש ציורים שמערבים אותי באופן רגשי. כך ציירתי למשל את סבתא יפה שנחטפה על קלנועית. לקחתי את התמונה המוכרת של החטיפה וציירתי את החזרה שלה מהשבי על קלנועית צבעונית באווירה שמחה, כשהיא מוקפת נשים בלבוש צבעוני שמלוות אותה בריקוד ופרחים. ארבעה ימים אחר כך היא שוחררה. בעקבות הציור של יפה פנו אליי ממשפחות החטופים, לצייר את יקיריהן שבשבי.
"ציירתי גם את נועה שבה הביתה, בהשראת הצילום שתיעד את לקיחתה בשבי על אופנוע בין שני אנשי חמאס, כשהיא מניפה יד וזועקת אל בן זוגה. ציירתי אותה חוזרת מהשבי, מנופפת לשלום להוריה המחייכים, שעומדים על גבעה לקבל את פניה. אמה של נועה מושיטה לעברה את היד בתנועה שמבטאת כמיהה וגעגוע".
ציירת חטופים גם אחרי השחרור?
"כן. ציירתי חיבוקים ראשונים של חטופים עם בני משפחותיהם, וגם את אמילי מתחבקת עם אבא שלה. בגלויה אחרת, ציירתי את אביגיל שבה הביתה כשהיא יורדת ממסוק אל שביל בשדה פרחים וילדים מקבלים את פניה באווירה שלווה ופסטורלית. ציירתי את שחרור התאומות אמה ויולי ואת גלי חוזרת עם ידיים ארוכות כשהיא ואמה רצות זו לקראת זו לחיבוק עם בובת הפוקימון האהובה עליה. היה גם ציור של מסוק טס מעל הפירמידות במצריים ובו הפיליפינים והתאילנדים שהוחזרו. כתבתי את השמות שלהם לצד הדמויות בציור. בחלק גדול מהדיווחים כתבו עליהם ללא שמותיהם".
אתה מצייר גם נושאים שמציקים לך?
"בוודאי. ראיתי התייחסויות לזה שעדיין 18 נשים וילדים נשארו בשבי חמאס, בלי אזכור לגברים שנשארו שם. כולם צריכים לחזור, וצריך לעשות הכל כדי לשחרר כל אחת ואחד מהם. גלויות שציירתי שעוסקות בנושא הזה הן, למשל, 'הצילו את הגברים' - ציור שבו קבוצה של גברים יושבים מכונסים וצפופים כשמאחוריהם פתח מנהרת חמאס, דומה ללוע ענק של כריש עם שיניים מחודדות, ולצידם איש חמאס רעול פנים עם רובה. רציתי להביע את הסכנה שהם נמצאים בה ולהראות שכל יום שהם עדיין שם, הם מאוימים ונמצאים בסכנת חיים. ניסיתי
לצייר מחוות גוף שיתארו את המצב הפגיע שלהם".
בציור "עדיין שם", רואים את שירי וילדיה הג'ינג'ים על מזרן ולצדה נשים וילדה מכווצות ומכונסות בעצמן. בגלויה "הם עדיין שם" זרועות ארוכות מושטות מתוך בור באדמה כדימוי לזעקה וקריאה להצלה. בהמשך, צויר גם הציור "אחכה לך" – אישה על ספה ומעליה אבן כבדה עם תמונת חטוף.
אופטימיות והומור
למרות העיסוק בנושאים קשים, לא מעט גלויות עוסקות בהומור, תקווה ואופטימיות. כך למשל בגלויה "נקמתה של בלה – סרטו החדש של קוונטין טרנטינו" נראית הכלבה בלה תוקפת פעילי חמאס. בגלויה אחרת, "יאללה נמאס – ביי ביי לחמאס" נראים ילדים רכובים על ציפורים בדרכם הביתה מהשבי. בגלויה "הילדים חוזרים הביתה" נראים ילדים מחליקים על קשת צבעונית מעזה לתל אביב.
"אני מנסה למצוא זווית אופטימית. בגלל שהיצירה רב גונית, גם מבחינת סגנון ומסר, אני יכול לשלב בה גם אלמנטים משעשעים. בציור 'ביחד ננפח' נראית קבוצת אנשים מנפחת בלונים, הציור הוא התרסה על שימוש בסיסמאות כמו 'ביחד ננצח'. המילה 'ננצח' זרה לי. אני לא מאמין בניצחון, במיוחד כשמלחמה מתחילה בטרגדיה כל כך איומה".
איך אפשר לעסוק בהומור בימים כאלה?
"אני מנסה להקליל את המציאות דווקא בזמני משבר ומצוקה. בארץ יש רגישות לשימוש בהומור ונראה שהומור מבטא זלזול בנושא שאליו הוא מתייחס. אני לא מסכים לזה. הומור לגיטימי לגמרי ומשמש כדרך להתייחס למציאות ולחבר אותה לאנשים. שימוש בהומור מאפשר להציף ולעורר מודעות לנושאים מורכבים ויש צמא אליו דווקא בתקופות קשות".
מודעות ותפוצה
אנגלמאיר מספר שהעיסוק בחטופים חשוב לו כדי להשאיר את הנושא במודעות של כולנו. "ככל שידברו על זה יותר, הלחץ לעשות משהו לשחרורם יהיה חזק יותר, זה מאוד משמעותי".
איזה תגובות אתה מקבל?
"בשבועות האחרונים הצטרפו אלפי עוקבים לעמודים שלי ברשתות החברתיות. מדי יום אני מקבל הודעות ותגובות לפוסטים. לא מזמן קיבלתי מכתב חמוד שנפתח ב'אני דוסית ימנית ואני מתה על הציורים שלך'. חיכיתי למוצאי שבת כדי לענות לה. היו למשל שתי נשים מהתנחלות שפנו לבקש ממני ציורים להדפסה. ציורים שלי נתלו בבתי ספר, במרפאות של רופאים ובמסעדות. קיבלתי פנייה מטייס מסוקים שביקש להעניק את ציור המסוק למפקד הטייסת ולטייסים שהטיסו את החטופים".
בין הגלויות צייר אנגלמאיר את "מפת התקווה" וכתב: "ציירתי מפה של תקווה, של חמלה ונדיבות וערבות הדדית. מפה אופטימית של גלויי טוב לב. במפה, ישראל מחולקת לאזורים כמו אגם הידידות, הרי טוב הלב, מיצר הנדיבות וגבעת החמלה. מפת התקווה, שמתעדת את התופעות היפות שמצאתי, כוללת התנדבויות ומחוות. מורות ומורים התקשרו וביקשו לתלות את המפה בבית הספר. ציירתי גם את 'מפת האזעקות: איפה תפסה אותך האזעקה' שמחלקת את הארץ לאזורים בהם נתפסו תושבים באמצע מקלחת, תוך כדי אכילת סושי, באמצע ויפאסנה, תוך כדי דואלינגו וכדומה".
היו אליך פניות מרגשות במיוחד?
"התקשרה אלי אישה שאביה נרצח בקיבוץ בעוטף בשבעה באוקטובר וביקשה שאצייר לוח למצבה שלו, וסיפרה לי עליו. ציירתי לוח צבעוני, כתוב ביד, עם טקסט אישי מעוטר בציפורים ולבבות.
"פניה מרגשת נוספת הייתה של חברת משפחה של מיאה שביקשה ממני את הציור 'מיאה ובלה בוקר ראשון בבית'. אתמול יצרה איתי קשר דודה של גלי, וביקשה את הציור כמתנה לה ולאמא שלה, ראומה. הייתה גם פנייה של בחור שחבר שלו משרת בעזה מתחילת המלחמה וביקש ציור. וגם חברה של חייל שביקשה ציור מיוחד בשבילו, לקראת חזרתו הביתה אחרי מספר שבועות. קיבלתי ממנה צילומים שלו וציירתי להם את 'החיל האמיץ גיל'".
הגלויות המרגשות של אנגלמאיר הופצו לכל עבר ורבים נחשפו אליהן. בחנוכה נתלה מבחר מסדרת הציורים על חזיתות מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית המבקש להפיץ מסר של נחמה ותקווה ואולי גם להאיר, ולו במעט, תקופה מטלטלת של חרדה וכאב.
