שלוש פעמים השתתפה נטע ריבקין (31) במשחקים האולימפיים והייתה לאחת המתעמלות האמנותיות היחידות בעולם עם הספק כזה בקריירה כה קצרה. בעוד אחרות בענף פורשות בגיל 22-21, מתחה ריבקין את החבל קצת יותר וקיפלה את הסרטים והחישוקים בגיל 25. הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית החלה את הקריירה בגיל 5, בחוג כיפי בפתח תקווה. "ממד ההנאה והכיף היה פקטור משמעותי יותר מאשר אצל מבוגרים, הרבה יותר מלהיות הכי טוב או במקום הראשון. נהניתי מהחוג, הרגשתי שאני עושה משהו שאני מצליחה בו לא רע, וזה היה סוג של בית בשבילי, ולכן התמדתי", היא מספרת כיצד הכול התחיל. עם השנים תפסה החובבנות תאוצה והפכה משמעותית ורצינית יותר, עם שעות רבות יותר במהלך היום ומטרות שהחלה להציב לעצמה. "בגיל 12 הבנתי שהרצון הפנימי שלי גדול, ועד כמה שזה נשמע לא הגיוני, חלמתי להיות אחת המתעמלות הטובות בעולם".
הצורך באימון מנטלי
הטוטליות הטבועה בה הביאה אותה לבצע הכול וקצת יותר. ברמה הארצית החלה להתבלט לראשונה כשעלתה על הפודיום באליפות ישראל לנערות בה זכתה במדליית ארד, ובגיל 17 טסה לאולימפיאדה הראשונה שלה בבייג'ינג, שם סיימה במקום ה-14. לאחר תחרויות, זכיות וסבבים באליפויות בעולם השתתפה באולימפיאדת לונדון 2012 ודורגה במקום השביעי, ולאחר מכן באולימפיאדת ריו 2016, בה סיימה במקום ה-13, התחרות האחרונה לפני שפרשה לביתה.
היום ריבקין, המתגוררת בתל אביב ונמצאת בזוגיות, היא מרצה, יועצת ומאמנת לפיתוח חוסן מנטלי, מלווה את נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית ועובדת עם ספורטאים בענפים שונים, עם יזמים, סטרטאפיסטים וארגונים. "כולנו מתמודדים עם דברים דומים, לא משנה מה המקצוע שלנו", היא אומרת על העיסוק החדש-ישן שלה. "כשהייתי ספורטאית, לא הייתה לי מאמנת מנטלית, כמו הנטע שאני היום לאחרים, ואת העזרה מצאתי בצורה לא פורמלית באנשים שיתמכו בי. דרך עצמי הבנתי שידע מקצועי לא מספיק, כי ברגע הנכון צריך להשתלט על פחד, להרים את עצמנו מכישלון ולהתמודד עם האתגרים. זה מה שדחף אותי לעסוק בזה, ואני מרגישה סיפוק גדול, מהות ומשמעות. מבחינתי כל אדם שאני מובילה ליעד שלו, ממלא אותי".
השיח על העולם המנטלי עבר לקדמת הבמה, ודאי ביחס לשנים הקודמות. "פעם הייתה קצת בושה אבל היום מבינים שכולנו מתמודדים עם חששות, נופלים וקמים או לא מאמינים בעצמנו ויש לתת לזה מקום עם ליווי, תמיכה ועבודה על המיינד. חיפשתי את עצמי במשך תקופה, הרגשתי שאני לא משתלבת אחרי קריירה של 20 שנה, אבל עכשיו אני מגשימה את עצמי".
עם אילו דרישות התמודדת כספורטאית?
"הדרישות והמשמעת בענף שלי היו נוקשות מאוד ותובעניות מבחינת שעות האימון. נדרשתי ל-10 שעות אימון יומיות לאורך הקריירה, מגיל 13, שישה ימים בשבוע, כמעט בלי חופשות שהצטברו לשבועיים בשנה בלבד. מדובר בעומס גופני גדול מאוד ועיסוק טוטאלי שמשתלט על שעות הערות ודורש לשים כל דבר אחר בצד, מבחירה. הייתה הקפדה על משקל ותזונה, המון ויתורים על חיי חברה וזמן משפחה. רציתי להצליח, זה היה לגמרי שלי, אבל זה היה כרוך במחירים והייתי מודעת לזה".
להתמודד עם החששות
מעבר לכך נדרשה ריבקין להתמודד כבר בגיל 15 עם דרישות שמציגים בפני ספורטאיות בוגרות – אליפות עולם, ציפיות של קרובים ומדינה שלמה. "הנפש שברירת וקשה לשאת את העול הזה על הכתפיים. הגוף נשחק פיזית ומנטלית וזה בין היתר מוביל לגיל פרישה מוקדם". רק ביום שפרשה הבינה עד כמה הייתה נתונה ללחץ יום יומי והסירה את העננה הכבדה מעל ראשה. "היום החיים נחלקים בין דברים שונים שאני משקיעה בהם, בלי להיות טוטלית בתחום אחד. אני עובדת קשה, אבל חשוב לי זמן האיכות עם החברים והמשפחה, להקשיב לעצמי ולהשלים את מה שהיה חסר לי אז".
אילו חששות או לחצים ליוו אותך על רקע הציפייה להישגים?
"החששות לאכזב את הסביבה, את המאמנת ואת כל מי שהאמין והשקיע בי, כולל איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי. הפחד מה יגידו אם זה לא יצליח, לא להצליח ואיך אחיה עם ידיעה שהשקעתי כל כך הרבה ולא הגעתי למטרה שהצבתי. פחדתי מכאב, במיוחד בענף שמתאמנים בו הרבה ופציעות הן חלק ממנו. פחדתי מתחרויות חשובות, מחוסר הצלחה ומחוסר יכולת להראות את מה שאני יודעת. אפילו מהחיים בלי התעמלות ביום שאחרי".
כדי להתמודד עם החששות מצאה ריבקין בעצמה את השילוב שנתן לה את הכוח להיאבק. "מאוד אהבתי את מה שעשיתי והיום אני מבינה שהתשוקה הזאת החזיקה אותי. ככל שאוהבים מה שעושים, כך יש לנו יכולת לשאת במשברים שבדרך. זו הסיבה שהחזקתי הרבה שנים מעל לממוצע בענף ותמיד ניסיתי לפתור את זה עם עצמי".
באילו טכניקות השתמשת?
"בעולם המחשבות והדיבור הפנימי שלי עם עצמי, כי זוהי מערכת היחסים החשובה ביותר. המחשבות יכולות להיות הרסניות אבל גם כוח בונה. למדתי להיות שם בשביל עצמי גם כשהיית לבד, לומר את הדברים הנכונים ומה נכון לחשוב באותו רגע כדי להחזיר לעצמי את הכוח והיכולת. הקפתי את עצמי באנשים מעצימים שידעו לומר מילה נכונה כשלי אין אותה. למדתי גם לנטרל רעשי רקע כמו ביקורת תקשורתית. למדתי שאם משהו לא מקדם אותי, לא אכניס אותו אליי. ככל שהצטיינתי, היה לאנשים מה להגיד. זה לא היה בשליטתי והבנתי שאני צריכה להיאטם לכך. אם היו דברים בשליטתי, יכולתי לפעול ובזה התמקדתי – עבדתי על קשיבות, מודעות עצמית ומיינדפולדס, להיות בכאן ועכשיו".
נעזרת במישהו?
"לא הייתה לי פסיכולוגית, אלא תמהיל של אנשים שנתנו לי טיפים ואני השלמתי לבד גם בעזרת דמיון מודרך. לפני השינה דמיינתי מה אני רוצה שיקרה במציאות לפני תחרויות, ועוברת על התרגילים שאבצע למחרת בצורה הכי מושלמת ומדויקת".
לאדם מפורסם שנמצא בחשיפה תקשורתית קשה יותר להתמודד עם אתגרים אלה?
"חד משמעית כן כי הלחץ מבחוץ גדול יותר. ככל שאנחנו יותר הישגיים, הרף גבוה, האתגרים והציפיות בהתאם, ואנחנו יותר זקוקים לתמיכה מנטלית. אחרי שעליתי לראשונה על הפודיום באליפות העולם, הסביבה ציפתה ללא פחות מזה בפעם הבאה. מי שמדברים וכותבים עליו, וחווה גם שקרים, לא חווה התמודדות של אדם מהשורה. אלה היו החיים שלי, היום יום שלי. אימונים קשים ומפרכים במסע שבו כל הזמן הייתי צריכה לנצח את עצמי, עם הפחדים והקשיים. חלק מהדברים באו לי בטבעיות וחלק באו מבחוץ ואימצתי אותם. למדתי להקשיב לעצמי ולהבין מה עושה לי טוב".
כיצד מנפצים את מחסום הבושה ומבקשים סיוע?
"אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא לדעת לבקש עזרה, לדבר ולשתף. מפה זה כבר בחוץ, מרגישים יותר טוב מעצם השיתוף ואז יודעים לקבל עזרה. האגו שלנו אומר לנו שאנחנו יכולים לבד, אבל זה לא מוריד מאיתנו כשאנחנו רוצים שמישהו יעזור לנו. להפך, זה הופך אותנו לאנושיים וחזקים יותר, כי אנחנו מודעים לעצמנו ולא מכחישים או מתביישים".
יש לך טיפים להתמודדות עם מצבי מתח וחרדה?
"להכניס ליום יום דברים שעושים טוב ומעלים את האנרגיה במקום לגזול אותה - פעילות גופנית, מפגשים חברתיים, ספר טוב, פודקאסט, שיר. אני אישית אוהבת את הים ויוצאת להליכה שמסדרת לי את הראש. יש בספורט ממד פיזיולוגי שגורם לנו להרגיש מאוזנים והוא הרבה יותר גדול מחוזק גופני או ירידה במשקל. ברמה הטכנית אני מכינה טבלה ומפרקת את הסיטואציה למה שבשליטתי ומה לא. על הנייר זה נראה מאוד ברור, ואז אני פועלת על מה שבשליטתי. בחרדה ומתח אפשר לטפל גם בעזרת נשימות נכונות, ארוכות ועמוקות, עם הסרעפת לבטן. יש סרטונים ביו-טיוב שמלמדים איך לעשות את זה. חשוב גם לא להיות לבד, להרים טלפון לאחות, חבר, אמא, בעל, פסיכולוגית. מישהו שמכיר אותנו ויידע מה לומר. וחשוב לא פחות, להאמין בלב שלם שכל דבר שנעשה - יעזור לנו".
בשיתוף עמותת אנוש
