מערכת הבריאות הציבורית מתמודדת עם עומסים חסרי תקדים, מחסור כרוני בתקנים ותחושת שחיקה הולכת ומעמיקה. שאול סקיף, שנבחר לאחרונה לתפקיד יו"ר הסתדרות האחים והאחיות, נכנס לתפקיד עם החלטה ברורה: לחזק את ליבת מערכת הבריאות גם מבפנים וגם מול המדינה ומקבלי ההחלטות. ברקע ניצבים איומים של הפרטה, פערים הולכים וגדלים מול הסקטור הפרטי, והיעדר הכרה ציבורית מספקת.
סקיף מדגיש כי האחים והאחיות פועלים מתוך תחושת מחויבות עמוקה, אך מזכיר שתחושת שליחות לבדה אינה מספיקה. "הלב של האחיות במקום הנכון, אולם המדינה לא יכולה לנצל זאת ולא לספק תנאים הולמים", מדגיש סקיף.
עבור סקיף, מחויבות מקצועית טבועה בסיפור חייו. "גדלתי בשכונה מורכבת בתל אביב, אבא שלי נפל בעבודה ושבר את שורש כף היד, ופתאום המשפחה שלנו התפרקה כלכלית. אף אחד לא ידע מה מגיע לו, ושם הבנתי מה המשמעות של זכויות עובדים. אם היה מישהו שייעץ לו נכון, החיים שלנו היו נראים אחרת".
עוד לפני שנכנס למערכת הבריאות, סקיף הבין שהמאבק על תנאים וצדק חברתי הוא חלק בלתי נפרד ממנו. "כבר בתיכון ריכזתי את הנהגת צופי תל אביב–יפו. מאות חניכים, אחריות כבדה, ושליחות אמיתית. משם המשכתי לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים לאחיות של האוניברסיטה העברית. תמיד היה בי הדחף לפעול בשם ולמען האחר".
לאורך 3 עשורים הוא בנה את דרכו מהשטח: אח במחלקה פנימית, יו"ר ועד, יו"ר חטיבת בתי החולים בהסתדרות, עד למינויו לתפקיד יו"ר הסתדרות האחים והאחיות בישראל. הוא מדגיש כי הגיע לתפקיד כדי להציב יסודות לארגון חזק, מתפקד, כזה שמייצג את האחיות והאחים באופן ראוי, ארגון שלא יזדקק בכל פעם לפעולות כמו שביתה כדי להשיג את מה שמגיע לו.
היכן אתה פוגש את הפער שבין מה שהאחיות והאחים נותנים לבין מה שהם מקבלים?
"נתחיל בכך שאין מספיק תקנים. הגענו למצב שיש אחים ואחיות שרוצים לעבוד, אבל פשוט אין להם היכן להשתלב. בינתיים, המחלקות קורסות, אנשים עובדים 6-7 משמרות כדי לסגור פערים. אין חופשות, אין זמן לנשום. ואחרי כל זה, אחים ואחיות לא מקבלים את אותו סל רווחה כמו עובדי מדינה אחרים, לדוגמה: אין להם סבסוד לקייטנות בחודשי הקיץ כשהמגזר הציבורי בחופשה, אין להם הטבות שכל פקיד במשרד ממשלתי מקבל. זה זלזול".
ומי אמור לשנות תנאים אלה, המדינה?
"יש דברים שנמצאים באחריות המדינה, אבל אי אפשר לסמוך רק על המדינה שתתקן את העוולות. אנחנו חייבים גם לבנות את עצמנו גם מבפנים, להצמיח הנהגה צעירה, שתבין מה זו סולידריות ומה זו אחריות. לכן אני משלב סטודנטים לאֲחָיוּת לתוך העשייה כבר עכשיו, מחבר אותם להסתדרות, מלמד אותם כיצד נאבקים על מה שמגיע. אם לא נעשה זאת, הפערים רק ילכו ויעמיקו".
תקנים ותקציב למערכת הולמת
אחת המשימות הראשונות שסקיף הציב לעצמו היא שינוי התפיסה הציבורית כלפי מקצוע האֲחָיוּת. לדבריו, התדמית הקיימת מקטינה את מהות התפקיד ומשפיעה ישירות על משבר הגיוס למקצוע.
"הידע שנמצא אצל האחיות והאחים הוא עצום והם נמצאים הכי קרוב למטופלים - הם ליבת העשייה של המערכת. אם לא תהיה הבנה ציבורית לכך, אף אחד לא ירצה לבוא ללמוד את המקצוע הזה".
אולם תדמית היא רק חלק מהבעיה. אתגר אחר, קונקרטי יותר, הוא תהליך ההפרטה שמעמיק את הפערים בתוך מערכת הבריאות, לעיתים קרובות על חשבון המטופלים וכפועל יוצא גם על האחיות.
"המערכת הפרטית יכולה לבחור את מה שנוח לה, היא לא צריכה לטפל במישהו עם בעיות מורכבות, או להתעסק עם משפחות במצבים קשים. היא לא מחויבת לכלל האוכלוסייה, המערכת הציבורית כן. ולכן אם לא נחזק את המערכת הציבורית, מי שייפגע אלה לא רק האחיות והאחים אלא הציבור כולו", מדגיש סקיף.
גם בכל הקשור לשביתות, סקיף מבקש להציע אלטרנטיבה. הוא אינו פוסל מאבקים קשים, אך שואף לפעול מתוך אחריות.
שביתה מבחינתך היא לא פתרון?
"אני לא בא כדי לשבות. שביתה אינה מקור לגאווה, זה כישלון של המערכת. כשמערכת הבריאות שובתת, אנשים יכולים למות. אבל אם יובילו אותנו לקצה, לא נשתוק. אנחנו יודעים להתארגן, ואם נצטרך - נדע גם לשבות ונעשה זאת עם שכל ועם אחריות".
במובן הזה, סקיף רואה את עצמו לא רק כיו"ר ארגון חזק, אלא גם כאיש חינוך. הוא מדבר על בניית תרבות מקצועית, על קהילה, על תחושת שייכות לא רק דרך מאבקים. "אנחנו לא רק נלחמים על שכר, אנחנו נלחמים על תרבות של מקצוע. על כך שתהיה גאווה, שתהיה משמעות, שתהיה קהילה. אנחנו בונים תשתית שהיא לא פחות ערכית מאשר כל בית ספר או אוניברסיטה".
אולם כדי שתהיה מערכת מתפקדת, לא מספיק חזון. צריך גם תקנים, תקציבים, שכר הולם, החלטות. ושם, לדבריו, המדינה ממשיכה לאכזב.
היכן הדבר בולט במיוחד?
"כרגע? הרבה הבטחות שאינן מתקיימות. בית החולים הלל יפה לדוגמה, שיש בו 4 מחלקות פנימיות בתפוסה של 150%. מחלקה חמישית הייתה מתוכננת, אבל הדבר לא יוצא לפועל. למה? כי אין תקינה. זה לא רק תסכול מקצועי, זה מסר לעובדים: אל תאמינו במערכת. אז אנחנו כאן בשביל להזכיר לממשלה, אם אתם רוצים מערכת מתפקדת, תתחילו להשקיע, לא בלוגו של משרד הבריאות, אלא במיטות, בתקנים, באנשים".
כשאנחנו מדברים על מה ייחשב כהצלחה מבחינתו בעוד 5-10 שנים, סקיף לא מדבר על הישגים אישיים או כותרות. מבחינתו, הצלחה תימדד ביצירת תשתית חזקה שתישאר גם אחריו, ובראשה חקיקה שתקבע את מעמד המקצוע אחת ולתמיד.
"לא ייתכן שבישראל 2025 עדיין אין חוק שמסדיר את מקצוע האֲחָיוּת. בלי חוק, אין לאחיות ולאחים מעמד פרופסיונלי אמיתי, אין סמכויות ברורות, ואין אופק של קידום. זה עוול שגורם לפגיעה ישירה באיכות הטיפול".
בכך, החזון של סקיף מבקש לנסח מחדש את האמנה שבין המדינה לבין מי שמטפלים בנו מדי יום, לא רק עבור האחיות והאחים, אלא עבור כל אזרח שמאמין במערכת הציבורית שהוכיחה את עצמה בשגרה ובחירום, בקורונה ובמלחמה.
בשיתוף הסתדרות האחים והאחיות
