יש רגעים שמצליחים להגדיר את החיים במושגים של "לפני" ו"אחרי". רגע אחד כזה שבו הזמן עוצר, השגרה מתפוררת, וצירוף המילים "יש לך סרטן", משנה באחת את כל מה שנדמה שהיה בטוח וברור. הרגע המכונן הזה, מלווה פעמים רבות גם ברגע אחר, שקט יותר, אך עוצמתי לא פחות, רגע שבו מתחילים להרכיב ולבנות את החיים מחדש. לא תמיד לחיים שהיו קודם. לעיתים זו התחלה אחרת לגמרי. חיים עם גוף שעבר שינוי, עם פחדים שלא היו קודם, עם שאלות על עתיד, זוגיות, עבודה והורות. חיים עם תובנות חדשות, כוחות פנימיים מפתיעים, הבנה שהדברים אינם מובנים מאליהם, ובחירה אחת ברורה, בחיים.
מאחורי המילים הגדולות יש אנשים אמיתיים עם סיפורים אישיים. לא רק סיפורי הישרדות רפואית, אלא סיפורים על חוסן אנושי, על רגעי משבר קטנים וגדולים, על הגוף שמחלים לאט ועל הנפש שלומדת שוב לסמוך. סיפורים על אנשים שמוכיחים שניצחון על סרטן אינו רק תוצאה של טיפול, אלא גם של בחירה יומיומית להמשיך, ליצור, לאהוב ולחיות. כי בסופו של יום, הסיפור האמיתי מתחיל דווקא אחרי שהקרב נגמר.
"משתל טיטניום מודפס, לא מדע בדיוני"
שריאל בראל (25)
אישי: מתגורר במודיעין
עיסוק: לאחר שירות צבאי, לקראת לימודים אקדמאיים וטיול גלישה בחו"ל
"בתיכון שיחקתי הרבה כדורגל וכדורסל, והיו לי לא מעט פציעות. כך התייחסתי לבליטה שהרגשתי מתחת לברך, חשבתי שהיא תוצאה של פגיעת כדור והיא תעבור. כשחלפו חודשיים והבליטה גדלה, שיתפתי את ההורים והתחלנו בירור רפואי שהלך והתרחב. לאחר בדיקת הדמיה נלקחה ביופסיה מהברך, והאבחנה הייתה – סרקומה. הייתי נער בן 16, לא הצלחתי לחבר יחד לסיפור שלם את המילים שנאמרו: סרטן, טיפולים, מחלה. רק לאחר שהתחלתי את סדרת הטיפולים הכימותרפיים בבית חולים שניידר, ההבנה העמיקה. מדובר בעצם בסוג של סרטן שמתפתח ברקמות החיבור בגוף כמו עצמות ושרירים, אצלי הוא הופיע בעצם שמתחת לברך".
ניתוח #1
"לאחר 3 חודשי כימותרפיה, הרופאים בשניידר המליצו על ניתוח להוצאת הגידול מהברך. ניתוח כזה, של הוצאת גידול מהעצם, מתבצע ביחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית, באיכילוב. הוריי ואני נפגשנו עם ד"ר יאיר גורצ'ק וד"ר שלמה דדיה, מומחים באורתופדיה אונקולוגית באיכילוב, והם הסבירו לנו שבניתוח המתוכנן הם יסירו את החלק הנגוע בסרטן מהעצם, יעבירו את העצם תהליך הקפאה מיוחד, ואז יחזירו למקומה וכך ימנעו מכריתת חלק מהרגל. החלטתי לא לחשוב על האפשרות של קטיעה. את העצם חיזקו המנתחים עם ברגים ותמיכה משני צידיה. לאחר הניתוח חזרתי לעוד סדרת טיפולי כימותרפיה והקרנות, כשהרעיון היה לאפשר לעצם ולתמיכה להשתלב בצורה הטובה ביותר ולאפשר לרגל חזרה מלאה לתפקוד".
טיטניום במקום עצם
"במהלך שנה לאחר הניתוח, חוויתי הרבה בעיות אורתופדיות, בעיקר בגלל שהעצם לא עמדה בעומס ונשברה. החלופה הייתה להוציאה ולבצע קטיעה של הרגל מתחת לברך. אבל שיחה עם המנתחים מאיכילוב, העלתה חלופה נוספת: השתלת משתל מותאם אישית לפיזיולוגיה שלי, שמודפס בתלת ממד מחומר עמיד הרבה יותר - טיטניום. כששמעתי על החלופה הזו, היא נשמעה לי כמו מדע בדיוני. ד"ר דדיה, הסביר לנו שמדובר בחלופה כירורגית, חדשנית ומותאמת אישית לכל מטופל, המתבססת על בדיקות ההדמיה כמו CT ו -MRI. מתוך ההדמיות, הצוות של ד"ר דדיה, מתכנן ומדפיס בתלת ממד משתלים שמחליפים עצם שהוצאה מהגוף. ועדיין, האפשרות הזו נשמעה בדיונית, אבל עדיפה מקטיעה".
ניתוח #2
"בין הניתוח הראשון לשני התחלתי את תהליך ההתנדבות לשירות צבאי. ועם הכניסה לניתוח ממש קיוויתי שהניתוח יצליח כדי שאוכל להגשים את הרצון לשרת בצה"ל ולגלוש גלים בים. במאי 2021, עברתי את השתלת משתל הטיטניום ברגל, המשכתי בתהליך שיקום ובפיזיותרפיה ואפילו התגייסתי לשרות בצה"ל, בחיל המודיעין, כולל קורס קצינים. הרגל מתפקדת מצוין ואין לי מגבלות של טווחי תנועה. אני מתאמן בחדר כושר, גולש גלים ומתנדב בעמותת 'הגל שלי', שמעניקה הזדמנות לנוער בסיכון לעלות על הגל, תרתי משמע".
יש עתיד
"אני אמנם רק בן 25, אבל כבר מבין שכל יום שבו אני יכול ללכת, להתאמן, לגלוש ולהתקדם, הוא ניצחון קטן. היעד הבא הוא טיול גלישה בסרילנקה בקיץ הקרוב ולאחריו לימודים אקדמאיים".
"השגרה עוטפת אותי שלא אשקע"
ליאת גלזמן (47)
אישי: נשואה ואם ל-4 ילדים, מתגוררת במושב גמזו
עיסוק: מנהלת משאבי אנוש בנמל הדרום באשדוד
"בחודש יולי 2024, חזרנו מחופשה ביוון, טיול מסיבת בר מצווה לבנינו הצעיר. עם החזרה מהחופשה התחלתי להרגיש רע, עלה לי החום וחשבתי שמדובר בקורונה. אלא שמה שהחל כמחלה פשוטה יחסית, התפתח לשיעולים שלא פסקו. רופא המשפחה ביקש לבצע צילום רנטגן שיצא נקי, ורשם אנטיביוטיקה לטיפול בדלקת ריאות סמויה. כשגם הטיפול האנטיביוטי לא עזר, נשלחתי לבדיקת CT חזה. השיעולים הפכו כל כך עזים ותכופים, גרמו לכאבי צלעות וכאבי בטן ולא יכולתי אפילו להשלים משפט בלי להיחנק. יום אחד, שמתי יד באינסטינקט מתחת לבית השחי והרגשתי גוש. אמרתי לעצמי 'שטויות, זה יעבור'. הגוש לא עבר. חשבתי שאולי הוא קשור לעובדה שאני חולה כרגע, אבל בתוך תוכי כבר חששתי מסרטן. קבעתי תור אצל כירורגית שד. ביצעתי בדיקות אולטרסאונד וממוגרפיה, ונשלחתי לבדיקת ביופסיה בשד".
האבחנה הגיעה
"תוצאות הביופסיה הגיעו בתקופת חגי תשרי, מיד אחרי שמחת תורה התקשרה אלי הרופאה ובישרה שיש לי סרטן שד. עוד הוסיפה שכבר התקיימה ישיבת צוות רב תחומי והוחלט שיש לנתח מיד ולהוציא את הגוש. היה עליי לעבור תהליך של סימונים, במהלכו מכניסים קליפסים בהנחיית אולטרסאונד לאזור שצריך לנתח. סומנו שני גושים ובלוטת לימפה שגם נראתה חשודה. הרגשתי בגידה של הגוף. אני לא שותה אלכוהול, לא מעשנת, ובכל זאת המחלה הגיעה אליי בלי שום התראה".
סימונים
"יום הניתוח הוא יום קשה, תחילתו בהחדרת חוטי תיל עד לקליפסים המסומנים, אחר כך חבישה והמתנה לכניסה לחדר ניתוח. בכל התהליך ביצעו שלושה סימונים, תחת נטילת כדורי הרגעה, אחר כך הוזרקו זריקות רדיואקטיביות לשד כדי לסמן את בלוטת הזקיף. חששתי מאוד, פחדתי, נתקפתי בחרדה איומה וחשבתי לסרב לניתוח".
המלאכית שלי
"בעיצומו של כל הכאוס הזה, הופיעה דמות שהצילה אותי - מתאמת שד באסותא, אישה בת 80 שהייתי המטופלת האחרונה שלה לפני שפרשה לגימלאות. היא ליוותה אותי לאורך כל יום הניתוח, בכל תהליך הסימונים. בעת הזרקת הזריקות הרדיואקטיביות, החזיקה בידי, למרות שקיים סיכון בשהייה באותו חדר. חיכתה לצדי לקראת הניתוח שהתקיים בשעות הערב המאוחרות, הדריכה והסבירה בסבלנות על נקזים ועל מה שעוד צפוי".
הניתוח והטיפולים
"במהלך הניתוח החליטה ד"ר מיכל ברכה הכירורגית, לזמן לניתוח פתולוג לבדיקה מיקרוסקופית כדי לבדוק און ליין את בלוטת הלימפה בבית השחי. לאחר שהוציאו את הבלוטה וראו שגם היא נגועה, הוציאו עוד 8 בלוטות לדגימה והן יצאו נקיות. זימון הפתולוג לחדר הניתוח היה מהלך שהציל אותי מניתוח חוזר ומהקרנות נוספות.
הניתוח היה מאוד לא קל, למרות שלכאורה מדובר ביום אשפוז אחד בלבד. ההתאוששות מאוד קשה. לאחר בדיקת אונקוטייפ, התגלה שמדובר בסרטן הורמונלי שלב 2 שחייב גם טיפולי כימותרפיה. עברתי 4 חודשי טיפולים שהסתיימו באפריל 2025".
חדר 7
בחודש יוני התחלתי הקרנות, 15 הקרנות לאורך 3 שבועות בבית החולים שיבא, תל השומר. צוות ההקרנות היה מדהים. חדר מאיץ 7, הוא החדר בו מקרינים לסרטן שד. זהו גם החדר המוגן. לא חששתי מההקרנות כמו שפחדתי שכולם ייכנסו לחדר בזמן אזעקה, אבל למזלי לא הייתה אזעקה כשהייתי בהקרנות".
היום
"מאז שסיימתי את ההקרנות אני בשגרה, מקבלת טיפול תרופתי אנטי הורמונלי ובקרוב אתחיל טיפול ביולוגי. המשפחה שלי, ובכללה בעלי ואחותי, נמצאת לצדי ותומכת כל העת. למזלי יש לי קבוצת חברות ממש קרובות שלא עזבו אותי לרגע, מהניתוח ועד הליווי להכנת פאה לקראת הטיפולים. באופיי אני אדם של שגרה, ולכן חשוב לי להמשיך ולהחזיק אותה. השתדלתי ללכת לעבודה לאורך כל הדרך. מקום העבודה היה המקום הרגוע שלי, המנכ"ל מדהים ומאפשר גמישות גם בעבודה מהבית. לתכנון והבנת השגרה החדשה, סייעה קבוצת התמיכה של 'יד להחלמה' אליה הגעתי בתיווכה של אביגיל מהאגודה למלחמה בסרטן שליוותה אותי ועודנה מלווה, גם בימים אלה".
תובנות
"בזכות הגילוי שלי, החברות שלי מקפידות להיבדק ולוקחות יותר אחריות על עצמן. המסע שעברתי גילה בי חוסן וחשיבותן של משפחה ותמיכה - מקצועית וקהילתית, ומהו הערך של המשך שגרה ככל שאפשר. השגרה עוטפת אותי שלא אשקע".
"במאיר לא רק טיפלו לי במחלה, אלא נתנו לי את הזכות להיות סבא"
אוהד, שם בדוי (62)
אישי: נשוי, אב ל-3 ילדים וסב ל-5 נכדים
"הכל החל בנובמבר 2015, עם נפילה מקרית במדרגות שנראתה כמו פציעת גב שגרתית. הייתי בן 52, נשוי ואב לשלושה, בשיא העשייה. חשבתי שנתפס לי הגב, הלכתי לעיסויים, חזרתי בהדרגה לשגרה, אבל כאב קטן ועיקש לא עזב. צילום הראה שאין שבר – אבל 'יש משהו לא ברור'. רופאת המשפחה שלחה אותי ל-CT ומשם הכול הידרדר במהירות: ממצאים חשודים בריאות, ביופסיה, ואז PET-CT שחשף גם גרורות סמוך לעמוד השדרה".
סטטיסטיקה לא מעודדת
"בבית החולים שאליו פניתי קיבלתי את הבשורה הקשה: סרטן ריאות אלים מאוד, 4-5 גושים וגרורות. נאמר לי בכנות שבאותה תקופה לא היו תרופות יעילות לסוג הסרטן הזה. הציעו כימותרפיה, אבל הסבירו שאין טיפול שמסוגל באמת לשנות את המהלך. שאלתי כמה זמן נשאר לי. ניסו להתחמק. התעקשתי. השיבו: 'סטטיסטית, 3-6 חודשים'. רעייתי ואני יצאנו מהפגישה בשוק טוטאלי. 4 ימים אחר כך הייתי אמור להתחיל טיפול כשאני יודע שאין לי סיכוי אמיתי".
כנגד כל הסיכויים
הנס שלי התחיל כשבתי, שעבדה בחברת תרופות, התייעצה עימם וכך הגענו אל ד"ר מיה גוטפריד ממרכז רפואי מאיר. היא לא ייפתה את המציאות, האבחנה הייתה נכונה, אבל אמרה: 'בוא ננסה למצוא מחקר'. פתאום היה זיק של תקווה. בתוך ימים אותרה תרופה אימונותרפית ניסיונית שהתאימה לי. הייתי מהראשונים בארץ שקיבלו אותה. השילוב של כימותרפיה ואימונותרפיה היה קשה מאוד פיזית ונפשית, אבל ההידרדרות נעצרה. חלק מהגידולים הצטמצמו, אחרים נעלמו. אחרי חצי שנה המשכתי רק עם התרופה הניסיונית. חזרתי בהדרגה לעבודה. אחרי 3 שנים המחלה הפכה יציבה. בהמשך הופסק הטיפול, ומאז אני במעקב. במכון האונקולוגי במאיר מצאתי הרבה מעבר לרופאים – מצאתי משפחה. ד"ר גוטפריד, ד"ר משה משאלי, הצוות הסיעודי, וד"ר שירלי אלון מנהלת המערך הפסיכולוגי, עטפו אותי ואת משפחתי ברגעי השבר הקשים ביותר. השילוב בין הרפואה הקונבנציונלית המתקדמת לבין מעטפת של רפואה משלימה ותמיכה נפשית צמודה, הוא שאפשר לי להחזיק מעמד".
והרי התחזית
"עשר שנים חלפו מאז אותה 'תחזית' עגומה. לפני 5 שנים פרשתי לפנסיה, וכיום אני חי, מטייל, מבשל ומתנדב. מאז האבחון נולדו לי 5 נכדים, אושר שלא העזתי לחלום שאזכה לחוות. המסר שלי: אל תוותרו על חוות דעת נוספת, חפשו מחקרים חדשים, מצאו צוות רפואי שרואה אתכם כבני אדם, לא כסטטיסטיקה. במאיר לא רק טיפלו לי במחלה, אלא נתנו לי את הזכות להיות סבא".
