בישראל חיים כיום כ- 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלות, המהווים 17% מכלל האוכלוסייה ו- 21% מהאוכלוסייה הבוגרת בני 20 ומעלה. שיקום הוא הסיפור של המאה ה-21, ורובנו נזדקק לשיקום מסוג מסוים במהלך חיינו, לאחר תאונות, בעקבות נפילות, לאחר אירוע מוחי, כאבים כרוניים ואפילו שיקום מיני.
"רפואת השיקום היא חלון ההזדמנויות, צומת דרכים קריטית אשר ממנה והלאה נשאלת השאלה האם האדם יחזור לתפקוד או יישאר מוגבל, ולכך השלכות רבות על כל מעגלי חייו", מסבירה ד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי רעות תל-אביב.
"אדם שחווה אירוע משנה חיים דוגמת תאונה או שבץ מוחי, אדם הסובל מכאב כרוני, מהפרעת אכילה פעילה, מבעיות בתפקוד המיני. אדם כזה שלא יקבל את הטיפול השיקומי הרב מקצועי הנחוץ לו כדי לשוב לתפקד, מצבו התפקודי עלול להתדרדר עד למוגבלות וחוסר עצמאות, ולכך גם השלכות נפשיות קשות: דיכאון, חוסר תפקוד משפחתי ותעסוקתי. לצערי, לאורך השנים הפכו מספר תחומים ברפואה, בהם השיקום למקצועות במצוקה, החצר האחורית של הרפואה. אנו מטפלים באוכלוסיות שלאורך ההיסטוריה האנושית נחשבו למוחלשות ביותר בחברה. התחומים שבהם אנו עוסקים, נדחקו לאורך השנים מבחינת חדשנות וטכנולוגיה, ולכן נחשבו לפחות מושכים או מתקדמים עבור התמחויות", מציינת שטיין רייזנר.
לדבריה, בשנים האחרונות, לאחר עשורים של סטגנציה, אנו עדים לעלייה במספר מיטות השיקום, נבנות עוד מחלקות ונפתחות מסגרות חדשות גם בצפון ובדרום, אזורים שבהם מצוקת התשתיות והשירותים גדולה מאוד. ועדיין, האתגר הגדול הוא חוסר אדיר של כוח אדם בתחומים אלה וצורך בהכשרת דור עתיד של רופאים ומטפלים ברפואת השיקום והגריאטריה.
"בישראל קיימים פערים בכוח אדם מקצועי כמענה לביקוש. מתוך 23,215 רופאים מומחים עד גיל 67 במדינה, נכון לשנת 2021, רק 151 הינם רופאים מומחים בשיקום ופחות מ- 400 מומחים בגריאטריה. יש צורך בהפניית תקציבים לטיפול בתשתיות קיימות, אימוץ טכנולוגיות והשקעה בדור העתיד של הרופאים והמטפלים. ישראל צריכה לעודד בתמריצים התמחויות אלה, בייחוד כאשר תוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ויש צורך לספק שירותי שיקום וגריאטריה איכותיים ובזמינות גבוהה.
מחסור בכוח אדם מקצועי אינו מוגבל רק לרופאים. אנו רואים פערים גדולים גם בתחומי הסיעוד, הפיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק. חייבים לקחת בחשבון שההכשרות במקצועות הללו נמשכות שנים ועל כן יש לצאת לדרך ללא דיחוי".
יש למערכת הבריאות בישראל גם חוזקות?
"ודאי ולא מעט. בישראל קיים הון אנושי יוצא מן הכלל: מטפלים יוצאי דופן, מחויבים ויצירתיים. בבית החולים רעות התברכתי בצוות מאוד מחויב, מסור ומקצועי וזה מקור הגאווה הגדול שלנו".
לאן בכוונתך להוביל את רעות בעתיד?
"לרעות יש מורשת של 62 שנות פעילות, הצטרפתי לצוות מצוין לפני כשלוש שנים וחצי. המשימה הראשונה היא לשמר את המצוינות הזו, לשמור על הברק בעיניי המטפלים, הרוח של בית החולים שלא מוותר למטופלים. אנשים הזקוקים לשיקום, עוברים שבר גדול בחייהם, לעתים בפתאומיות, והופכים ביום אחד מעצמאים לתלותיים, בעלי מוגבלות. המעבר החד הזה מייצר קשיים רבים, וכאן בא לידי ביטוי הד.נ.א המיוחד של הצוותים ברעות: לראות את המטופל כאדם ולתפור עבורו חבילה המותאמת לצרכיו, לגייס את המוטיבציה שלו לתהליך השיקומי, לספק מעטפת רפואית ורגשית המערבת גם את בני המשפחה והסביבה בתהליך כשותפים פעילים.
מטרת העל שלנו היא להחזיר את המטופל לתפקוד עצמאי ומלא ככל הניתן כך שייהנה מאיכות חיים גבוהה – כאדם פעיל, עובד, איש משפחה, חבר. ההצלחות הן אדירות. לראות כיצד אדם שלא היה מסוגל ללכת חוזר לחיים עצמאיים, אדם שסובל מקשיי זיכרון ודיבור, חוזר לדבר, הסיפוק הוא אדיר.
באשר לעתיד, אנו מתכננים להעתיק את בית החולים לקמפוס חדש שייבנה בשיתוף עירית תל אביב במתחם שדה דב בעיר. בית חולים חדש, מתקדם ועדכני ייתן מענה חיוני לאלפים מתושבי העיר ולרבים מאזרחי המדינה. כבית חולים אוניברסיטאי המסונף לאוניברסיטת תל-אביב, אנו עוסקים בהכשרה אקדמית ומכשירים מתמחים בכל מקצועות הבריאות. אני שואפת לצוות גדול יותר ולשם כך נכשיר את דור העתיד של המטפלים ונמשיך להרחיב את שירותי הטכנולוגיה השיקומית. כבית חולים עצמאי וציבורי שאינו נתמך על ידי המדינה או הקופות, אנו עובדים קשה מאוד כדי לעמוד בחזית החדשנות, הרבה מכך בזכות תרומות".
כיצד לדעתך החברה והרפואה בישראל מתייחסת לגיל השלישי?
"זו סוגיה כואבת. לפי התחזיות, בשנת 2065 יחיו בישראל כ-3 מיליון בני 65+, שיהוו כ-15% מהאוכלוסייה, מהם כמיליון וחצי בני 75+, שיהוו כ-8% אחוזים מהאוכלוסייה. הזיקנה של היום מתאפיינת באוכלוסייה פעילה מאוד, תורמת לחברה, חלקה עובדת ונהנית מאיכות חיים גבוהה. כחברה עלינו להיערך לבניית תשתית שתספק להם שירותי רפואה איכותיים וזמינים, שתסייע בשימור איכות החיים ותאפשר להם תפקוד אופטימלי בקהילה".
ספרי על המסלול שעשית מעולם הפסיכיאטריה לניהול בית חולים שיקומי.
"למדתי רפואה באוניברסיטת תל-אביב ובחרתי להתמחות בפסיכיאטריה כי נמשכתי לאופי העבודה, הטיפול באדם כולו, גוף ונפש. עברתי מסלול ארוך בבריאות הנפש, ואני מוצאת קווי דמיון רבים לתחומי השיקום, שכן גם בעולמות אלה מושם הדגש על הקשר גוף-נפש ואופי העבודה הרב מקצועית דומה. במהלך הקריירה השלמתי גם מומחיות על במנהל רפואי. מעולם לא חששתי לצאת מאזורי הנוחות, ולכן גם הבחירה לעבור לעולם השיקום והגריאטריה".
ד"ר שטיין רייזנר, בוגרת תכנית המנהיגות והניהול הבכיר "ענבר", רואה חשיבות עליונה בהתנדבות. היא מכהנת כחברת דירקטוריון של עמותת "אנוש", מתנדבת בעמותה המסייעת לנשים להילחץ ממעגל הזנות, ומשמשת כמנטורית במסגרת WoMed, תוכנית שנועדה לקדם רופאות מצטיינות בתחילת דרכן המקצועית.
בשיתוף בית החולים השיקומי רעות תל-אביב
