בעקבות המלחמה, בין האזעקות להדי הפיצוצים, בתי חולים רבים בישראל, העבירו מחלקות שלמות לשהות ממושכת מתחת לפני הקרקע, במקלטים ובחניונים. עבור החולים ככלל, ובעיקר עבור האוכלוסייה המבוגרת, מדובר בטלטלה של ממש. מאות זקנים מאושפזים מצאו את עצמם לפתע ולמשך ימים במרחבים תת-קרקעיים, בתנאים פיזיים ורגשיים מורכבים.
העולם נגמר?
המעבר החד ממחלקה מאורגנת, מוארת ומסודרת עם שגרת טיפול וצוות קבוע למרחב זר, מאולתר וללא אור יום – יוצר ניתוק מוחלט מהסביבה הרפואית הרגילה. במרחב התת קרקעי אין חלונות, התאורה לעיתים לקויה או מסנוורת, המיטות צפופות והתחושה היא של חירום תמידי.
"לקחו אותי עם המיטה במעלית לחניון", מספר יצחק, בן 88, שאושפז בבית חולים במרכז הארץ בזמן מבצע "עם כלביא". "לא הבנתי מה קורה איתי. הרגשתי שהעולם נגמר. לא ידעתי אם זה ליום, לשעה או לנצח".
אשפוז הוא גורם סיכון לירידה תפקודית בקרב זקנים. אחת התופעות הנפוצות במהלכו הוא מצב של בלבול חריף או דליריום. דליריום היא תסמונת רפואית שמאופיינת בשינויים מהירים ברמת ההכרה, בתשומת הלב ובחשיבה. המחקרים מצביעים על כך שדליריום פוגע בכ-20%-30% מהמאושפזים הזקנים בבתי חולים, אך בשעת חירום המספרים אף גבוהים יותר.
הירידה אל מתחת לפני הקרקע – מחמירה את התופעה
מחקרים מלמדים כי כל שינוי פתאומי בסביבה, במיוחד בגיל המבוגר, הוא גורם סיכון לדליריום, כשהשינויים כוללים ירידה אל מתחת לפני הקרקע, שהות בתנאים לא סבירים, לפעמים בלי בני משפחה, ללא שעון או חלון – זה מתכון כמעט בטוח להחרפת התופעה. דליריום שאינו מטופל בזמן עלול להוביל לירידה תפקודית, הידרדרות קוגניטיבית מתמשכת, הארכת משך האשפוז ולעיתים אף למוות מוקדם. גם כאשר הדליריום חולף, רבים מהמטופלים אינם חוזרים לרמת התפקוד הקודמת. מלבד הפגיעה הבריאותית, מדובר גם בעומס כלכלי – הן על בתי החולים והן על מערכות השיקום והרווחה.
"מבחינה קלינית, אנו רואים עלייה משמעותית בתסמינים של דליריום במהלך האשפוז התת קרקעי", מספרת אחות ותיקה במחלקה פנימית באחד מבתי החולים במרכז הארץ שהועברו לתת-קרקע לאחרונה. "מטופלים שקודם לכן היו מתפקדים, מתחילים לשאול איפה הם, מבקשים ללכת הביתה, מדברים אל אנשים שאינם קיימים. זו חוויה מצמררת גם לנו".
אפילו עבור אלה שאינם מפתחים דליריום באופן מובהק, החוויה עצמה קשה. "זו תחושה איומה", מספרת נעמי, בת 82, שפונתה למחלקה תת-קרקעית במהלך מבצע "עם כלביא". "שכבתי במיטה, בצפיפות נוראית, רעש ותאורה מסנוורת, ללא פרטיות ובתנאים לא תנאים. לא תמיד היה מי שיסביר לי מה קורה, לא ראיתי אור יום. פחדתי שאני עומדת למות".
אירוע מורכב לצוותים הרפואיים ובני המשפחה
לצד הקושי שחווים המטופלים עצמם, גם הצוותים הרפואיים – אחים ואחיות, רופאים ורופאות, אנשי ונשות מקצועות הבריאות, כוחות עזר והתפעול – עובדים סביב השעון, בתנאים שגם עבורם אינם פשוטים. מדובר בצוותים שמנסים להחזיק בשגרה גם כאשר השגרה מתפוררת מול העיניים.
"אנחנו מנסים לארגן סביבת טיפול", מספרת איילת, אחות במחלקה הגריאטרית, "אבל יש דברים שלא ניתן לשחזר. אין חלון, אי אפשר לכוון תאורה לפי היום והלילה. ולנגד העיניים, מטופל בן 90 מתחנן לצאת החוצה כי הוא מרגיש שהוא קבור – והלב נקרע".
התקשורת בין הצוות למטופלים נפגעת אף היא. רעש רב, ההד במרחבים הסגורים, הצפיפות – כל אלה מקשים על שמירה על שיח שהוא כה חשוב למניעת דליריום וטיפול בו.
במהלך פינוי לחניון, לעיתים בני משפחה ומלווים אינם יכולים לרדת יחד עם המטופלים, או שמפאת מגבלות מקום נדרשים לצאת. עבור הזקן המאושפז הניתוק הזה הוא שבר של ממש.
"הייתי עם אימא שלי בת ה-86 באשפוז כשנשמעה אזעקה", מספרת דינה, בתה. "כשהורידו אותה למטה, אמרו לי לחכות בחוץ. כשהתאחדנו שוב כעבור שעתיים, היא לא הכירה אותי. היא חשבה שאני אחות. היא רעדה כולה."
חוויית הירידה לאשפוז תת-קרקעי אינה מסתיימת עם החזרה למחלקה. עבור רבים מהזקנים, הפגיעה בתפקוד נמשכת גם אחרי. חלקם נחלשים פיזית, אחרים מתקשים לחזור לתפקוד המנטלי שבו היו קודם. במקרים מסוימים הדליריום ממשיך גם בבית ודורש תהליך שיקומי ממושך. התחושות שנשארות – חוסר שליטה, בלבול, ולעיתים טראומה – אינן נעלמות כשנפסקות האזעקות.
התוכנית למניעת ירידה תפקודית באשפוז (מית"ב)
תכנית מית"ב (מניעת ירידה תפקודית באשפוז) היא תכנית משותפת למשרד הבריאות, ג'וינט-אשל וקרן תובענות ייצוגיות, שחזונה הוא הפיכת בתי החולים לידידותיים לזקן. במסגרת התכנית פועלות כיום כבדרך שגרה שתי התערבויות מרכזיות במחלקות הפנימיות והכירורגיות ב- 27 בתי חולים כלליים ברחבי הארץ: האחת היא עידוד הליכה במהלך האשפוז, והשנייה – איתור, מניעה וטיפול בדליריום. הצוותים המקצועיים בבתי החולים עברו הכשרות בנושא ובזמני שגרה מפעילים פרוטוקולי טיפול מתאימים, אבל גם בחירום ניתן וחשוב לבצע פעולות למניעת הידרדרות.
המלצות לשמירה על התמצאות ומניעת בלבול כוללות למשל הקפדה על ערנות ביום ושינה בלילה; הקפדה על עדכון לגבי התאריך והשעה; קימה מהמיטה לפחות פעמיים ביום והליכה בהתאם ליכולת; עיסוק בפעילויות הדורשות חשיבה, שימוש במשקפיים ובמכשירי שמיעה במידת הצורך.
הירידה למרחב התת-קרקעי בשעת משבר מייצרת מציאות מאתגרת בה נדרשים הצוותים לדבוק בתכנית ככל האפשר למרות הסביבה הלא מיטיבה. במהלך המלחמה קיבלו הצוותים המסורים בבתי החולים המלצות למניעת דליריום בעת חירום כדי לסייע להם ולבני המשפחה לצמצם ככל האפשר את התפתחות התופעה.
זקנים הם אוכלוסייה פגיעה במיוחד בזמן מלחמה – לא רק פיזית, אלא גם קוגניטיבית ונפשית. כאשר הם מאושפזים – האחריות של המערכת גדלה עוד יותר. בחירום כמו בשגרה, חשוב לשמור על התפקוד והקוגניציה בעת אשפוז.
ד"ר רוני שנקר היא מנהלת פיתוח ידע ומחקר, ג'וינט-אשל. אילת דגן-ירקוני היא מנהלת תוכנית מית"ב, ג'וינט-אשל
בשיתוף ג'וינט-אשל
