שלום לכם/ן,
שמי מגי מור, בת 45, אימא לתאומים בני 8.5 שנולדו בהליך הפריה חוץ גופית. אני אחות אונקולוגית בבית חולים אסותא רמת החייל, משמשת כיו"ר ועד העובדים בבית החולים, חברה בוועד המנהל של האגודה למען הלהט"ב. בשנה האחרונה הייתי היוזמת וממקימות האגף הגאה בהסתדרות העובדים, מתוך הבנה שלקהילה הלהט"בית יש צרכים וחסמים ייחודיים בעולם התעסוקה.
כששואלים אותי מדוע צריך אגף גאה בהסתדרות העובדים אני מביאה כדוגמה את התפתחות בריאות הלהט"ב בעולם המערבי ובישראל, בשנים האחרונות.
בקופות החולים ובחלק מבתי החולים בארץ, הוטמעה ההבנה בשנים האחרונות, כי אוכלוסיית הלהט"ב היא אוכלוסייה שאין להתעלם ממנה. הקהילה הגאה מהווה לפחות 10% מהאוכלוסייה הכללית ולכן צרכיה וההתייחסות אליה חייבים להיות מותאמים ושונים מיתר האוכלוסיה הכללית.
המציאות מוכיחה שמערכת הבריאות אינה ערוכה דיה להיענות לצרכים של קהילת הלה"טב ובשנים האחרונות היא לומדת על הצורך במתן מענה ייעודי לאוכלוסייה זו.
כפי שעשרות שנים קודם לכן, למדה מערכת הבריאות על הצרכים המיוחדים ברפואת נשים, ועקב כך החלה לחקור, לפתח, ולענות על הצרכים המותאמים לנשים, כך, לומדת המערכת כיום, על רפואה ובריאות מותאמת אוכלוסיית להט"ב.
ידוע היום כי חברי הקהילה צורכים פחות שירותי בריאות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. הסיבות לכך רבות וביניהן: בושה, חוויות שליליות שחוו מנותני שירות, חוסר התאמה של השירותים הניתנים, חוסר ידע ועוד. בשל כך, הפניה לקבלת טיפול או אפילו אבחון היא מאוחרת יותר, ולעיתים מאוחרת מידי, ובמצבי אין ברירה.
לא אחת מדווחים חברי הקהילה על תגובות להטופוביות מצד נותני השירות. חברות וחברי הקהילה חשופים לגורמי סיכון גבוהים יותר במחלות ובמצבי בריאות שונים. כך למשל אישה לסבית תהיה בעלת סיכון גבוה יותר לפתח סרטן שד. עישון, שתיית אלכוהול, עודף משקל ומיעוט הריונות, מהווים גורמי סיכון לסרטן שד ומצויים בשכיחות גבוהה יותר בקרב נשים לסביות. גם בדיקות סקר יבוצעו בשכיחות נמוכה יותר וחברי הקהילה ימנעו מלגשת לבדיקות אבחון מחשש לתגובות להטופוביות. איחור באבחון יגרום לאיחור בטיפול ואף להקטנת הסיכוי לריפוי, מצב שבוודאות ייקר בסופו של דבר את הטיפול.
גם בקרב הגברים המצב דומה. מצבי חולי כגון מחלות זיהומיות, התמכרויות, עיכוב בפנייה לעזרה, באבחון ובטיפול. בקרב טרנסיות וטרנסים המצב עגום וקשה יותר. וכך גם, בחברי הקהילה המתגוררים בפריפריה.
המפגש הראשון של חברי הקהילה עם גורם בריאות יהיה מול רופא המשפחה, אשר לרוב לא יהיה מצוייד בידע, בכלים וברגישות לנושא, ולא יידע כיצד לפנות ולבנות יחסי אמון עם המטופל/ת. גם הטיפול המוצע יהיה לעיתים לא מותאם.
אם כך, מה מוטל על מערכת הבריאות כדי להתמודד עם מחסומים שמעקבים את חברות וחברי הקהילה מלגשת ולקבל טיפול?
הייתי מתחילה בהכרה ובהבנה בצרכים השונים והייחודיים של הקהילה. כבר בבתי הספר לרפואה, ראוי שרופאי העתיד ייחשפו לרפואת הלה"טב כפי שהם נחשפים לרפואת נשים ולרפואת הגיל השלישי. מהלך כזה חייב להתקיים גם בבתי הספר לסיעוד, לעבודה סוציאלית ובכל מקצוע טיפולי אחר.
גם קופות החולים צריכות להכשיר את רופאי המשפחה ונותני השירות הנמצאים בקו הראשון מול חברי הקהילה. הקמה של עוד מרכזים ויחידות ייעודיות, בדיוק כפי שקיימים מרכזים לבריאות האישה ולבריאות הילד. גם בפריפריה. ילדה טרנסית זקוקה לטיפול ולעזרה קרוב למקום מגוריה. מרפאה להט"בית צריכה להיות נגישה ובקרבת מקום לנער שנמצא בארון ומתגורר בירוחם או בירכא. היה נכון למנות רכז ממונה תחום להט"ב במרכזים לבריאות המשפחה שיכיר את הנושא. דמיינו בעינכם חברת ביטוח שתייצר פוליסת ביטוח לחברי הקהילה תוך התחשבות בבעיות הבריאות של חברי הקהילה.
לסיכום, המפתח לטיפול בבריאות בקהילת הלהט"ב, אם כך, הוא הכרה, הבנה ולמידה של הצרכים, שיפור בנגישות למתן הטיפול ומניעה ייעודית לצרכים.
גאווה בריאה לכולנו,
מגי גור,
אישה, אחות ואימא גאה
