"כשהיית ילד שברו לך את הלב ומאז אתה מתרוצץ ומתקן לבבות של ילדים ברחבי העולם". המשפט הזה נאמר בעבר לד"ר שגיא אסא, מנהל יחידת צנתורי ילדים במרכז הרפואי וולפסון, על ידי אחת מחברותיו בתחום רפואת הלב.
ד"ר אסא, אחד מחברי מערך ניתוחי וצנתורי לב ילדים בבית החולים, אהב את הדימוי, שקשר את כאב התיימותו מאביו בגיל צעיר, לשליחותו רבת השנים: צנתור לב לילדים.
"כמצנתר אני מרגיש קצת כמו קוסם", אומר ד"ר אסא בחיוך, "ילד חולה, זקוק לעזרה שוכב על מיטת הצנתורים, ואז קורה משהו ובום – הילד מבריא וחוזר לחייו הרגילים. אני גאה להיות חלק מקבוצה גדולה של רופאים שמטרתם היא לטפל בילדים עם בעיה מולדת בליבם ואף להציל את חייהם".
המצב המתואר נפוץ יותר ממה שניתן לחשוב. 1 מכל 100 ילדים נולד עם בעיה מבנית בלב. כ-50% מהם זקוקים להתערבות כירורגית-ניתוחית או לצנתורים כדי לאפשר להם חיים נורמלים ולחלקם כדי לחיות. מתן טיפול כזה תלוי בהפעלת יכולת משולבת של רופאים, מנתחים-קרדיולוגים שהם גם מאבחנים ומצנתרים (ד"ר אסא הוא אחד מהם), מרדימים ואנשי טיפול נמרץ. כל מקרה כזה דורש צוות גדול ומיומן, שכן לכל ילד נתפר טיפול ייחודי ייעודי עבורו, בהתאם לבעיה שנוצרה אצלו בלב.
"הבעיה הנפוצה ביותר בקרב ילדים עם מום לב מולד היא פתח במחיצה בין שני חדרי הלב. הלב הוא מאין הוא מתמר, הוא מתמיר משהו שיש בו פחות חיים למשהו שנותן חיים. מבחינה טכנית זו בסך הכול משאבה ששואבת ודוחפת. ועדיין, במשך 60 שנה טובי החברות והארגונים בעולם, כולל נאס"א, מנסים לפתח לב מלאכותי ולא מצליחים להגיע לרמת הדיוק והעדינות בה פועל הלב. יכולתו של הלב להתמיר בצורה מדויקת ובמהירות הנדרשת חיים, היא חידה שעד היום לא מצליחים להבין, לחקות ולייצר את המבנה המושלם - וזה מטורף בעיניי", מספר ד"ר אסא בהתרגשות.
לדבריו, מום מולד בדמות חור במחיצה בלב של ילד, מהווה בעיה ממנה סובלים כ-25% מהמטופלים המגיעים אליו.
"הדם המחומצן והדם הלא-מחומצן מתערבבים והיכולת להתמיר את הדם הלא-מחומצן למחומצן - שהוא זה שמביא חיים - מתערבבת. במילים אחרות: מגיעים פחות חיים. יש פחות חמצן לתאים, הלב נדרש לעבוד יותר מדי ואז מתעייף. העניין עם החור במחיצה הוא שהפתח השכיח ביותר נמצא בדיוק מתחת לשני מסתמים מאוד משמעותיים וכן בדיוק במקום בו עוברת מערכת ההולכה העצבית של הלב. המשמעות היא שאם פוגעים בקוצבים שם - אז גם הקיצוב, כלומר פעולת הלב, עלול להיפסק או להיפגע", קובע ד"ר אסא.
לא חדר משחקים
במרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון מטפלים בבעיות לב כאלה ואחרות בקרב ילדים בחדר היברידי חדיש שנבנה בהשקעה רבה. הטכנולוגיה של פיליפס שנרכשה ממדטכניקה ומומנה בתרומה נדיבה של קרן עזריאלי לעמותת "הצל ליבו של ילד". הטכנולוגיה המתקדמת בה משתמשים בחדר מאפשרת לבצע, לחוד או בו זמנית, גם ניתוח לב פתוח וגם צנתור, שבניגוד לניתוח אינו דורש את פתיחת בית החזה אלא נעשה דרך כלי הדם. בעוד הצנתור המוכר ממחלות של מבוגרים, משמש אצלם לפתיחת סתימות בעורקים, הצנתור לילדים נועד לטיפול במחיצות הלב, השתלת מסתמים בו ויצירת עורקים שנוצרו באופן מעוות.
"אנו משתמשים בטכניקת צנתור של כלי דם הכוללת רובוטיקה מתקדמת מאוד שהולכת ומשתכללת כל הזמן", אומר ד"ר אסא. "בכנס בברלין בו השתתפתי לאחרונה דיברו על פיתוח עתידי של מסתמים להשתלה בלב, שיוכלו להציל עוד ועוד ילדים ולהפחית כמה שיותר ניתוחים. עד אז, במצב הקיים בו לעתים נדרשים ניתוחים וצנתורים במקביל, האפשרות להתנהל בחדר שיכול לשלב ביניהם הוא פלא בפני עצמו. יתרון משמעותי של קבוצת הרופאים שלנו הוא שהיא כוללת אנשי מקצוע מובילים ששמחים לשתף פעולה בענווה, לקבל גישות שונות ולהציג את הגישות שלהם. יושבים בלי אגו ודנים מהי הפונקציה שיכולה להיות המיטבית עבור ליבו של הילד. כדי לעשות זאת נדרשת תקשורת בין-אישית טובה ונכונה - הרופאים, האחיות, מנהלת הטיפול הנמרץ - וזה סוד קסמה של הקבוצה. אם התקשורת מפספסת - היכולת הביצועית פוחתת משמעותית. אצלנו היא עובדת וזה לא טריוויאלי בעיניי. זו מתנה גדולה לנו ולילדים המטופלים, הנהנים ממצוינות. אם להיות פילוסופיים לרגע, זו גם הגישה לפיה תוכנן ונבנה החדר: מתוך הכרה מקדימה בצורך בשיתוף פעולה של כל הדיסציפלינות השונות שעובדות בו. במקרה הזה החדר גדול מסך חלקיו וזה המון".
ד"ר אסא אוהב להביט על הדברים מן הצד הפילוסופי ועושה זאת לא פעם במהלך השיחה עמו. הקשר בין הנפש לגוף ברור לו וכך גם ההקשר לתחום עיסוקו.
"כשאתה פוגע בלב של מישהו מהבחינה הנפשית - משהו בלב גם נפגע פיזית. אנחנו לא יודעים לראות חיבור ישיר בין נפש, רוח וגוף. קשה לדבר במספרים או לתת תימוכין מדעיים, אבל המציאות מוכיחה שישנם אנשים שמקבלים התקף לב ומאחורי הפן הפיזיולוגי יש גם פן רוחני. אם מסתכלים על ביולוגיה ורפואה - תחום מדעי לחלוטין עם תצפיות - מדהים להיווכח שיש אינסוף הסתברויות והשפעות".
הזכרת טכנולוגיית צנתור מתקדמת כיצד היא עובדת?
"בוולפסון משתמשים בטכניקה שייבאתי מברלין המחליפה ניתוח בצנתור. הטיפול המסורתי בסגירת מחיצות בלב הוא ניתוח לב פתוח עם מכונת לב-ריאה. זהו הליך מורכב וארוך שלאחריו נדרש אשפוז בטיפול נמרץ. ההחלמה עלולה להימשך שבועות אחדים. בשנים האחרונות הצלחנו בעזרת רובוטיקה להשתיל קפיץ דמוי מטריה, בעזרתו, הילד נכנס לצנתור ויוצא ממנו אחרי שעה. למחרת הוא חוזר לשגרת חייו כילד בריא, והכל בדקירה קטנה כמו זו שעושים כשלוקחים דגימת דם".
כיצד זה אפשרי?
"הפגם הלבבי הזה זקוק לקפיץ שיחזיק ולא ילחץ יותר מדי על הרקמות, ואפשרות להשתיל צינורית קטטר שתהיה מאד דקה, כדי לא לפגוע בכלי הדם. לוקחים את קפיץ המטריה, שהוא בעל זיכרון צורני, מכניסים אותו לצינורית דקיקה, עוברים את החור ושם הקפיץ נפתח וחוזר לצורתו המקורית, וכך נסגרת המחיצה. זו למעשה טכניקה שקיימת שנים רבות, אך בעבר היו איתה בעיות דווקא במקום הזה, המבוקש ביותר לסגירה, מכיוון שהקפיצים הקיימים הפריעו למסתמים ולקוצבים. לפני יותר מעשור פותח בארצות הברית קפיץ מסוים למטרה אחרת בכלל. בשל היותו קפיץ רך, מצנתרים ניסו לבצע אתו את ההליך - והתוצאות היו מצוינות. מאז, השתלתי יותר מ-600 ילדים עם קפיץ המטריה האמריקאי ועם קפיץ נוסף שפותח בסין. קפיצים אלה מחוללים הבדל עצום ומאפשרים לפתור את בעיית הלב אצל ילד, תוך מעקף הדרך הקשה יותר - הניתוח, על סיבוכיו וסיכוניו".
תוכל לספר על טכנולוגיות חדישות נוספות בחדר ההיברידי?
"לשמחתנו, מכיוון שעולם הרפואה הפך לאחד העולמות הכלכליים ביותר, אנחנו עדים לפיתוחים חדשים: מסתמים, קפיצי מטריה ושאר דברים שמשכללים את הטכנולוגיה הקיימת. אנו נעזרים ביכולות טכנולוגיות וככל שהן מתקדמות יותר, היכולת לעזור ולהציל חייהם של ילדים בפשטות ובאיכות גבוהה יותר - משתפרת. כמצנתר, הדבר החשוב לי ביותר הוא יכולת התלת ממד. כדי להשתיל דברים בלב נדרשת ראייה מאוד רחבה, כי כל דבר שמכניסים משפיע על מבנים בסביבה. עד לפני כמה שנים אחד האתגרים של קרדיולוגים ומנתחי לב היה להבין את הלב התלת ממדי למרות שראינו הכול בדו ממד. היה עלינו לתרגם במוח לצורה תלת ממדית. לאחר שנים של ניסיון המוח כבר מורגל לעשות את התרגום הזה, אבל כמובן שזה סובייקטיבי, משתנה ומאתגר מאדם לאדם.. כיום קיימת מערכת צנתורים המאפשרת ראייה תלת ממדית ועבודה בתלת ממד, מצב שמעלה משמעותית את רמת הדיוק ומאפשר שיפור בתוצאות הניתוחיות והצנתוריות. כיום אנו יכולים להשתיל בביטחון קפיץ מטריה במטופלים שבעבר חשבנו שלא נוכל להשתיל להם, כי ככל שאנו מבינים טוב יותר היכן נמצא החור והיכן יש למקם את הקפיץ כדי שלא ילחץ, כך יש יותר ביטחון לבצע את ההשתלה ולא לפגוע באיבר. יש בידינו ידע ורעיונות כיצד לפתח ולשפר ולהביא טכנולוגיה, כך שבסוף כולם ירוויחו ממנה: החברה המפתחת, המטפלים וכמובן מי שהכי חשוב: הילד המטופל".
החדר ההיברידי
החדר ההיברידי במרכז הרפואי וולפסון הוקם לפני כשנה, ומהווה את אחד ממרכזי הלב לילדים הגדולים בארץ, בו טופלו כבר כ-300 ילדים, בניתוחים ובצנתורים. היכולת לשלב את שתי הפעולות בחדר אחד הופכת אותו לחדר ייחודי מבחינה עולמית.
"זהו פרויקט רפואי ייחודי שחברו אליו הרבה אנשים וגופים כלי לתרום מהידע ומהאמצעים שלהם", אומר ד"ר אסא. "קרן עזריאלי תרמה בנדיבות וחברות פיליפס ומדטכניקה נתנו את הטכנולוגיה. כמובן גם עמותת 'הצל ליבו של ילד' - ארגון הומניטרי ישראלי הפועל להצלת חייהם של ילדים חולי לב ממדינות בהן הנגישות לרפואת לב ילדים אינה קיימת או מוגבלת. כולנו בצוות חברים בו ויש לו יכולת גיוס כספים מרשימה מאוד ומפותחת בכל העולם. כל זה ביחד אפשר את בניית החדר".
כל פונקציה בחדר ההיברידי דרשה תכנון מוקפד שיאפשר לילד לקבל טיפול משולב שיתמוך בצורה המרבית בהישרדות שלו וביכולת של ליבו לתפקד כלב בריא. שולחן הצנתורים, פיתוח של פיליפס ומדטכניקה, יציב אך גם קל כדי לאפשר תזוזה. כל הקירות ממתכת, כדי להפחית הצטברות של מזהמים. הציוד בחדר הוא על מתלים, הרצפה נקייה ואין דבר שבולט מהקירות. התקרה יוצרת מעל הילד לחץ אוויר חיובי, שגורם לאוויר לצאת מהמיטה החוצה ומונע כניסה של אוויר ומזהמים לחלל. למכשיר השיקוף והצנתור יש זרוע כפולה כדי ליצור תלת ממדיות. בנוסף, יש בחדר יכולת ניתוב של כל המידע: נתוני המוניטור, סימני החיים של המטופל, פעילות המוח תוך כדי הפעולה ורמת החמצן בו בכל רגע נתון. כל נתון נכנס לתוך מערכת שיכולה לנתב אותו לכל מסך בחדר וכל גורם יכול לבקש לראות על המסך שמולו נתונים שונים. "אין צורך לצאת מהחדר ההיברידי כדי לעבד נתונים או ללמוד אותם. הכול מתרחש בחדר", מספר ד"ר אסא.
ואם לא די בכך, הרי שהמסכים בחדר ההיברידי מאפשרים לכל אנשי הצוות להיות מעורבים בכל רגע בפעולה. "בעבר ראיתי אנשים מאבדים עניין בהליך כי לא ראו את המתרחש בניתוח או בצנתור. פה רואים הכול: את כל נתוני המטופל, את מה שקורה על שולחן הניתוחים. כל זה מעלה את המעורבות והערנות של כל הצוות. ואולי חשוב לא פחות: כשהילד נכנס לחדר, כל המסכים מקרינים לו תכנים לפי רצונו. ילדה אחת רצתה לראות 'מואנה', אז החדר הואר בצבע כחול והסרט הוקרן על כל המסכים. את הטיפול היא סיימה עם השאלה מתי היא יכולה לחזור. כילדה היא לא מתחברת למושגים כמו 'בריאה'. יותר מעניינת אותה החוויה הרגעית. כרופא ילדים, זהו סיפוק גדול, אני רוצה לראות כל ילד/ה מטופלים גם מחויכים ושמחים".
בשיתוף המרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון
