יושבים מול הטלוויזיה, עוד סדרת בינג' בדרך וקערת פופקורן על הברכיים. אבל באופן כמעט לא מודע שולחים יד לטלפון. 5 דקות אחר כך כבר בטיקטוק, צוחקים מסרטון קצר של חתול שמתרגז על שואב אבק. הפרק ברקע ממשיך, אבל אנחנו לא באמת שם - וגם לא כאן.
זה רגע קטן שממחיש משהו גדול הרבה יותר: כיצד הקשב שלנו מתפצל שוב ושוב, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו עייפים, מפוזרים וחסרי שקט. התחושה הזו הפכה לשגרת חיים עבור רבים. כל ניסיון להתרכז מסתיים בקפיצה קטנה לעוד סרטון, עוד הודעה, עוד עדכון, והזמן חולף בלי לשים לב.
אין ספק שהטלפון החכם והרשתות החברתיות הביאו איתם דברים טובים: הם מאפשרים לנו להתחבר, ללמוד, לעבוד מרחוק, לגלות תחומי עניין חדשים ולשמור קשר עם אנשים שלפני שנים היו מתרחקים מאיתנו. הם מקור לאינסוף ידע ובידור, ויכולים להיות גשר אמיתי בין אנשים ותרבויות. הבעיה מתחילה כשהשימוש בהם הופך לאוטומטי וחסר גבולות, אז המחיר מתחיל להופיע.
אם התיאור עד כאן נשמע מוכר, אתם לא לבד. המסכים שסביבנו שואבים אותנו פנימה. אנחנו מדלגים מאפליקציה לאפליקציה, מתוכן לתוכן, מרגע לרגע. אנחנו מרגישים זאת אבל לא תמיד מבינים למה. מה קורה מאחורי הקלעים – במוח, בזיכרון, ברגשות? האם הרשתות החברתיות רק גוזלות מאיתנו זמן, או שהן גם משנות אותנו מבפנים?
כדי לבדוק זאת, חוקרים ישראלים יצרו 3 מצבים בכיתה: שיעור משעמם, שיעור רגיל והרצאה אקטיבית ומעורבת. התוצאה הפתיעה. גם כשהשיעור היה מעניין וסוחף, הסטודנטים המשיכו לבדוק את הטלפון.
מה שיודעות האפליקציות
"אחת התכונות שמסבירות זאת נקראת חיפוש ריגושים - המוח המודרני מתקשה יותר ויותר לשאת שקט, חוסר ודאות או רגעים נטולי אקשן. הטלפון מספק מוצא מידי בדמות גירוי זמין, מהיר ובלתי פוסק. וכשזה הופך להרגל - נוצרת תגובה אוטומטית, שכבר לא תלויה במה שקורה סביבנו", מסביר ד"ר שי שבו, רופא במחלקה הנוירולוגית של המרכז הרפואי הלל יפה.
"לגבי אפליקציות? - הן יודעות זאת היטב. ההתראות שקופצות בדיוק כשנרגעתם, הצלילים הקטנים שמושכים את העין, הסרטונים שמתחילים אוטומטית. כל אלה מעוצבים כך שיחזירו אותנו שוב ושוב למסך".
לכך מוסיף ד"ר סרג'יו שבתאי, מנהל היחידה לשבץ מוחי במחלקה הנוירולוגית בהלל יפה: "את מה שאנחנו חווים אפשר לראות גם בשורה של מחקרים קוגניטיביים. משתמשים כבדים בטלפון הנייד נמצאו נוטים יותר לטעות במשימות שמודדות ריכוז ושליטה עצמית. במיוחד נצפתה תבנית בולטת בה הם מפספסים גירויים הדורשים תגובה מהירה, כאילו המוח לא מספיק להבחין במה שקורה. זה סימן לכך שמנגנוני הבקרה במוח, אלה שאמורים לאזן בין הדחף לבין השיקול, פועלים בחוסר תיאום. המסלולים האוטומטיים מגיבים לפני שמנגנוני החשיבה והוויסות מספיקים להיכנס לפעולה. זה קורה גם ביומיום: לענות מהר מדי להודעה בקבוצת וואטסאפ, לשלוח משהו שבדיעבד מצטערים עליו, לקפוץ מפעולה לפעולה בלי להרגיש. בנוסף, נצפתה ירידה ביכולת להתרכז לאורך זמן, ירידה בעיבוד מידע מספרי, עלייה באימפולסיביות ובהיפראקטיביות ונטייה לדאגה וללחץ חברתי מוגבר".
שני המומחים מציינים: "ההשפעה לא נעצרת בקשב ובזיכרון, היא נוגעת גם ברגשות וביחסים החברתיים שלנו. רבים מתארים תחושת תסכול, ירידה בביטחון עצמי או חוסר שקט רגשי, במיוחד אחרי גלילה ממושכת באינסטגרם או בטיקטוק. החשיפה המתמדת לחיים של אחרים, שנראים יפים יותר, מאושרים יותר ומוצלחים יותר, יוצרת מעגל של השוואה חברתית מתמדת. ככל שהמוח רואה את זה יותר, הוא מתחיל לתפוס את חיי האחרים כסטנדרט. אצל מתבגרים ההשפעה הזו חזקה במיוחד - הם רואים איפה 'כולם' נמצאים ושואלים את עצמם, איפה אני בתמונה הזאת? לתופעה הזו יש מחיר רגשי כבד, היא נקשרה לעלייה בחרדה, בדיכאון, בקושי לווסת רגשות ולעיתים גם לנסיגה מקשרים חברתיים אמיתיים".
"לצערנו, אצל חלק מהמתבגרים הדבר מגיע עד כדי הימנעות ממפגשים חברתיים, ירידה בביטחון לפנות לאנשים פנים אל פנים, ולעיתים גם תחושה שהם תמיד 'לא מספיק', כי ההשוואה למסך אף פעם לא נגמר", מציין ד"ר שבו.
ההשפעה שלא מפסיקה
ההשפעות לא נעצרות ברמה ההתנהגותית. בשנים האחרונות התברר שהתופעות האלה ניכרות גם במבנה ותפקוד המוח עצמו.
"נמצא כי האזורים שאחראים על עיבוד מידע ותכנון בעלי נפח קטן יותר אצל חלק מהמשתמשים, בעיקר באזורים הקשורים לריכוז, ויסות עצמי וקבלת החלטות. אצל בני נוער שמבלים שעות רבות באפליקציות נצפתה פעילות מוגברת באזורים שמעורבים בתגובות רגשיות חזקות, כמו פחד או כעס. ואצל ילדים שנחשפים למסכים מגיל צעיר, בעיקר דרך צפייה פאסיבית ולא דרך משחק או שיחה, נמצאו שיבושים בהתפתחות של אזורים במוח שקשורים לשפה וליכולת תקשורת", מסביר ד"ר שבתאי. "אבל לא כולם מושפעים באותה מידה. יש אנשים שרגישים יותר, ואחרים מצליחים לשמור על איזון. בני נוער, ובמיוחד בנות, נמצאו בסיכון גבוה יותר לפתח שימוש כפייתי, בעיקר כשיש עיסוק מתמשך בטלפון וקונפליקטים עם ההורים סביב זמן המסך. גם אנשים עם נטייה לאימפולסיביות, קושי בוויסות רגשי, חיפוש מתמיד אחרי גירויים חיצוניים או קושי לשאת רגעים של שקט נוטים להיסחף פנימה מהר יותר. לעומתם, שימוש שמכוון ללמידה או להתפתחות אישית נמצא כמגן חלקי, ומי שמצליח להישען על מוטיבציה פנימית ולשהות ברגע בלי למהר לחפש הסחות דעת, נראה עמיד יותר להשפעות השליליות".
מחזירים את השליטה
האם קיימים פתרונות, הרי ברור שהמסכים הם כאן כדי להישאר ולא ייעלמו מחיינו. "אבל, אפשר להחזיר לעצמנו קצת שליטה", מציינים ד"ר שבו וד"ר שבתאי: "ליצור 'איים' קטנים ביום בלי מסך, לקבוע זמנים קצרים שבהם הטלפון פשוט לא נמצא ליד. לשים לב מתי אנחנו מושיטים יד לטלפון ומה אנחנו מחפשים בו, להחזיר לעצמנו גם את מה שהמסכים לקחו. לאמץ טיול רגלי בלי מוזיקה, שיחה עם חבר, קריאה של ספר, רגע שבו עוצרים לנשום ואולי אפילו קצת להשתעמם. המסכים הם לא האויב, הם יכולים להיות כלי מדהים אם נלמד להשתמש בהם ולא לתת להם להשתמש בנו. שינוי קטן בהרגלים, אפילו רבע שעה ביום בלי מסך, יכול להחזיר תחושה של שליטה וריכוז – ולהזכיר שהקשב שלנו שייך קודם כול לנו".
בשיתוף הלל יפה
