במהלך 40 ימי מבצע "שאגת הארי" עבר שאול סקיף, יו"ר הסתדרות האחים והאחיות, בין בתי החולים בכל הארץ, מצפון לדרום, תחת מטחי הטילים מאיראן ומחיזבאללה. מחלקה אחר מחלקה, הוא ירד עם הצוותים אל המתחמים הממוגנים שמתחת לאדמה וראה מקרוב כיצד שגרה רפואית שלמה מועברת אל מתחת לקרקע בתוך שעות, מבלי שהטיפול נעצר. שם הוא פגש אחות שפונתה מביתה בשדרות ב-7 באוקטובר, עברה להתגורר בירושלים והמשיכה להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, יום אחר יום, במשך חודשים. "איך הן עושות את זה?", הוא שואל, "זה ממש פלא".
מאחורי הפלא הזה מסתתר משבר עמוק במערכת הבריאות. המלחמה לא יצרה את המשבר במקצוע האֲחָיוּת, היא רק חשפה עד כמה הוא כבר היה שם, הרבה לפני שנשמעה האזעקה הראשונה. עוד לפני שהמחלקות ירדו לחניונים, לפני שמחשוב הועמס על גלגלים ורץ מדלפקי המחלקות למקלטים, האחים והאחיות עבדו עם יותר מדי מטופלים, פחות מדי כוח אדם, בתורנויות שחוקות שאינן מותירות מקום לנשום.
מה קורה למקצוע האֲחָיוּת שנכנס לחירום כשהוא כבר עובד בעומס כבד?
"אם מראש אנחנו בעומסים כבדים, עם הרבה מאוד משימות, הרבה מאוד מטופלים ומעט מדי כוח אדם, אז כשמגיעים לחירום, גם התנאים הפיזיים הופכים להיות לא פשוטים בכלל. אנחנו עובדים בחניונים, מתחת לאדמה, בצפיפות, במקומות שלא מיועדים בכלל לטיפול רפואי. בהתחלה האדרנלין מניע אותנו, אבל ככל שמצב החירום מתארך, האדרנלין נגמר. זה הופך לשגרה, ושגרה כזאת היא שגרה קשה", מסביר סקיף.
העברת חולים מהמחלקה לחניון הממוגן אינה מסתכמת בהזזת מיטה ממקום למקום. זו פעולה מורכבת של העברת חמצן, מוניטורים, תרופות, ציוד מיוחד ותיעוד רפואי שצריך להישאר נגיש ומעודכן. חולה מבוגר שאינו יכול ללכת, חולה לאחר ניתוח מורכב שלא יכול לקום, חולה שתלוי במכשיר, כל אחד מהם דורש היערכות. "להוריד רק חולה אחד", אומר סקיף, "זו לוגיסטיקה מטורפת, אז תחשוב על עשרות ומאות חולים, ואנחנו חייבים לשמור על טיפול רציף ואיכותי".
אי של שפיות
במקביל לכל זה, גם החיים האישיים של הצוותים הושפעו. הם חיים בתוך אותה מלחמה, עם אותה חרדה ואותה אי-ודאות. לרבות מהן יש ילדים בבית שמחכים לאמא שחזרה ממשמרת לילה ויוצאת שוב אחר הצהריים, בן זוג שיצא למילואים לחודשים ולא ברור מתי יחזור, או הורה מבוגר שתלוי בטיפול שלהם. "יש אין סוף בעיות שדורשות מענה כל הזמן, ולמרות הכל, האחים והאחיות שמים את כולן בצד לטובת המטופלים. ולצערי, מדינת ישראל לא מחזירה להם".
"חשוב להדגיש", מוסיף סקיף, "זו לא בעיה רק של בתי החולים אלא גם של רפואה בקהילה. בחירום אי אפשר לבקש ממטופל להגיע למרפאה שאינה ממוגנת. מי שמשוחרר מבית חולים, משוחרר לעתים קרובות במצב פחות טוב מהרגיל, כי מתחת לאדמה לא ניתן לאשפז חולים בתנאים כמו בשגרה, ואז האחיות והאחים בקהילה ובבריאות הציבור צריכים להגיע אל בית המטופלים. הם הגיעו למלונות המפונים כדי לברר מה מצבם, מה הם צריכים, ואיך ממשיכים לטפל בהם".
ובתוך כל זה, מערכת הבריאות נשארת אחת הזירות היחידות שבהן ישראל ממשיכה לתפקד יחד. אחים ואחיות אינם שואלים את החולה אם הוא ימני או שמאלני, ערבי או יהודי, דתי או חילוני. בבתי החולים רואים את כולם עובדים זה לצד זה, מתגייסים בשגרה ובחירום, בלי שאיש שואל מהי הזהות של חברו למשמרת. "במובן הזה", אומר סקיף, "מערכת הבריאות היא מקום של שפיות".
בישראל מוטלת על האחים והאחיות אחריות קלינית רחבה מאוד. איפה נוצר הפער בין האחריות הזאת לבין התנאים בשטח?
"האחריות של האחים והאחיות בישראל רחבה מאוד בהשוואה למקומות אחרים בעולם. יש פחות כוח אדם פרא-רפואי, ויש רופאים שבוחרים במגזר הפרטי כי הכסף הגדול נמצא שם. חלק גדול מהתפקיד שלהם זולג לתחום האֲחָיוּת. מצד אחד מרחיבים סמכויות, מצד שני אין תקנים ואין תגמול. מצפים מהם לפעול מהר יותר ולקחת יותר משימות, אבל בלי לתת את התשתית שמאפשרת לעשות את זה לאורך זמן".
הפער הזה משפיע ישירות על איכות הטיפול, בטיחות המטופלים ויכולת שימור העובדים למשך שנים. "המדינה מתגאה בנתון של 7 אחיות/אחים ל-1,000 נפש", אומר סקיף, "אבל אם אחיות ואחים שהוכשרו אינם נקלטים כי אין תקנים, המספר הזה לא עוזר למחלקה שבמקום 38 חולים מאושפזים בה 50".
בינה מלאכותית וטכנולוגיה מוצגות לא פעם כחלק מהפתרון לבעיות המערכת. עד כמה הן יכולות להקל על העומס?
"הטכנולוגיה חשובה, ו-AI יכול לסייע במחקר ובתחומים מסוימים, אבל אני לא רואה אותו משנה באופן דרמטי את מהות המקצוע. בסוף צריך את הנוכחות ליד המטופל, את המגע הפיזי, את העיניים המקצועיות ואת שיקול הדעת הקליני של האח/ות.
למשל, במקרה שאח/ות בודקים רגל של מטופל סוכרתי, גם אם יש מכשיר שמסייע לבדוק את זרימת הדם ברגל, עדיין צריך שמישהו יגיע, יבדוק, יזהה אם יש דופק, יבחין בהחמרה ויבין מה משמעות הממצאים. הדברים האלה דורשים זמן, ניסיון וידע מקצועי".
מה לדעתך המדינה צריכה לעשות עכשיו באופן קונקרטי?
"קודם כל לספק נתונים, כדי לדעת מה מספר האחים והאחיות שצריך להוסיף למערכת, כמה כוח אדם יש בכל מחלקה, מהי התקינה, היכן נמצאים החסרים האמיתיים. אלה נתונים שנמצאים במערכות, בלחיצת כפתור, ואינם מועברים. כבר לפני יותר משנה שאלתי את השאלות האלה בוועדת הכנסת, ועד היום לא קיבלנו תשובה. אם הכל טוב, למה להסתיר את הנתונים, ואם המצב לא טוב, למה לא לפעול?".
מעבר לנתונים ולתקינה, עד כמה השכר והרווחה משפיעים על היכולת להשאיר אחים ואחיות במקצוע?
"שכר הולם מגדיר מקצוע. האחיות והאחים לא צריכים להתנצל על מה משכורתם, הם צריכים להרוויח יותר. כדי להגיע לשכר שנראה סביר, צריך לעבוד לילות, שבתות וחגים, והרבה משמרות נוספות. זה לא יכול להיות הבסיס של המקצוע. הדור הצעיר במקצוע האֲחָיוּת רוצה גם חיי משפחה, וחיים מחוץ לעבודה. אבל אם אין מספיק כוח אדם, לא ניתן לאפשר את זה, ואז אנחנו עדים ליותר חופשות מחלה, יותר נטישה של המקצוע, ופחות יכולת להחזיק את האנשים לאורך שנים".
שכר, מבחינתו של סקיף, אינו עומד בנפרד מהדיון בתקנים וגם הרווחה, בעיניו, אינה תוספת צדדית. אחות שאינה מצליחה לצאת לחופשה, שנדרשת להחליף משמרות בלי סוף, שמסיימת לילה וחוזרת לילדים או להורה מבוגר שתלוי בה, אינה יכולה להמשיך לאורך שנים רק מכוח תחושת השליחות.
ואחרי כל זה, עדיין יש צעירים וצעירות שרוצים להגיע למקצוע האֲחָיוּת.
"זה מקצוע שיש בו הרבה מאוד משמעות ואנשים מגיעים אליו כי הם רוצים לעשות טוב, לעזור ולהיות במקום שמשפיע על חיים של אנשים. היו שנים שהגיעו למקצוע אנשים מהסבה מהייטק, כי הם חיפשו עבודה עם ערך אמיתי. אבל כשהם פוגשים את המציאות בשטח, יש לא מעט אכזבה. הם באים עם רצון לטפל ולהיות טובים, ואז הם מגלים עומסים, לילות, שבתות, חגים, מלחמה, מחסור בכוח אדם ופער גדול בין מה שלימדו אותם לבין מה שאפשר ליישם בפועל".
לדבריו, למשוך אנשים למקצוע זו חוכמה קטנה, אבל לוודא שהם יישארו בו גם אחרי מפגש המציאות, שם נעוץ האתגר האמיתי.
אם המדינה ממשיכה להתעלם מהדרישות שלכם, למה שהאחים והאחיות לא ישתמשו בכוח שיש להם וינקטו צעדים ארגוניים?
"כארגון יש לנו הרבה כוח, אבל אנחנו לא משתמשים בו כי אנחנו אחראים. אנחנו מבינים מה המשמעות של שביתה במערכת הבריאות, בוודאי בזמן מלחמה. אבל האחריות הזו לא יכולה להפוך לסיבה שבגללה מתעלמים מאיתנו. המדינה צריכה לשבת איתנו, לספק נתונים, לדבר על תקינה, שכר ורווחה, ולבנות פתרון אמיתי. אי אפשר להמשיך להגיד לאחים ולאחיות תודה, תודה, תודה, ולחשוב שמהמילים האלה המקצוע יתרחב".
ללחימה הממושכת ולסבבים הבלתי נגמרים יש גם מחיר נפשי. "אנחנו רואים כבר עכשיו עלייה במספר המטופלים עם פוסט-טראומה", מדגיש סקיף, "אנשים שביתם נפגע מטילים, חיילים שחזרו משדה הקרב, מאות ימי מילואים שאיש אינו יודע עדיין אלו צלקות הם מותירים. זה רק עניין של זמן עד שהדברים יצופו. האחים והאחיות בפסיכיאטריה, בשיקום ובקהילה יהיו הראשונים שיעמדו מול הגל הזה, אבל הם לא יוכלו לעשות הרבה ללא תקנים.
כשסקיף מבקש לסכם ולומר האם אם הוא אופטימי או פסימי, הוא משיב: "אני ריאליסט. אני יודע שאי אפשר לשנות מערכת בן לילה, ושיש מלחמה ואילוצים. אבל מקבלי ההחלטות לא יכולים להסתתר כל העת מאחורי תירוצים. אני מושיט יד לשלום, אבל אל תפרשו את האחריות שלנו האחים והאחיות כחולשה. היד לשלום שהושטה עד עכשיו והושבה ריקם, יכולה להפוך גם לאגרוף ברזל, למרות מצב החירום המתמשך. האחריות שלנו למטופלים עצומה, אבל גם לסבלנות של ציבור האחים והאחיות יש גבול".
בשיתוף הסתדרות האחים והאחיות
