חולה/ת סרטן יושבים מול האונקולוג, עדיין ללא השיער, עדיין חלשים ומותשים לאחר הטיפול האחרון. הם שומעים מהרופא שזהו, נגמר, הבדיקות נקיות והסרטן נוצח. החלמה. אושר גדול. הרגע המיוחל הגיע. יוצאים מחדר הרופא ורוצים לטרוף את החיים, לחגוג וליהנות מכל רגע. נכנסים לרכב (בסדרות טלוויזיה זהו רכב עם גג נפתח) הרוח נושבת, נוסעים לעבר השקיעה ומתחילים את החיים מחדש.
אז זהו שלא
לרוב המחלימים אין כוח לטרוף את החיים, הם מותשים מדי. כי דווקא ברגע הזה שבו מתחיל השקט, מתחילה התמודדות קשה ולא צפויה. פתאום יש זמן לעכל ולחשוב על כל התקופה המטורפת. היכולות אינן אותן יכולות, מבחינה גופנית, נפשית, קוגניטיבית. בוודאי אצל מי שעבר טיפול כימי, הקרנות, טיפול ביולוגי. והסיבה איננה איזה קושי נפשי, פינוק או חוסר רצון להתקדם הלאה. אלה הן השפעות גופניות ישירות של הטיפולים על כל מערכות הגוף. לכן, לעיתים קרובות, רגע סיום הטיפולים אינו רגע קל. פעמים רבות כאן דווקא מתחיל המשבר הגדול ותקופת ההחלמה ארוכה מאד, לפעמים אפילו שנים.
הרבה פחות תמיכה
במהלך הטיפול החולים מוקפים בתמיכה מכל הסביבה. המשפחה מתגייסת, בעבודה מבינים שזו תקופה קשה ומתחשבים, במחלקה האונקולוגית עטופים בכל ביקור בצוות תומך של רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, ואחיות מסורות. אך ביום שבו הטיפולים הסתיימו, חלק מהמערך הזה נעלם בבת אחת מהתמונה, כי כבר לא באים כל שבוע לטיפול במכון האונקולוגי. כאן גם מתחיל הפער: פער ציפיות של המחלים מעצמו, פער ציפיות מהסביבה הקרובה, פער בין בני הזוג והמשפחה, פער ציפיות ממקום העבודה. כולם מצפים מהמחלים לחזור לתפקוד מלא, כי התקופה הקשה נגמרה, והוא או היא כבר נראים נהדר, בריאים לחלוטין. קדימה צריך לחזור לשגרת החיים בדיוק כפי שהייתה קודם לכן, אז למה הם מתפנקים? אלא שאת תופעות הלוואי הקשות כלל לא ניתן לראות.
תשישות
לא מדובר בסתם עייפות, זו תחושת היעדר אנרגיה, שאיננה קשורה כלל למספר שעות השינה בלילה או לפעילות ביום. תחושה כאילו החליפו את מקור האנרגיה לסוללה קטנה יותר ופחות טובה. גם פעולות פשוטות כמו כתיבת אימייל או קניות בסופר הופכות פתאום למתישות. התשישות נובעת מירידה במסת השריר, תהליכים דלקתיים ושינויים הורמונליים. מחקרים מראים ש-1 מכל 4 מחלימים צעירים יסבול מתשישות גם שנים לאחר סיום הטיפול הכימי. הטיפול היעיל ביותר לשיפור התשישות הינו פעילות גופנית. נשמע פשוט, אך למי שסובל מתשישות זה בדיוק הדבר שהכי קשה לעשות.
פגיעה קוגניטיבית
זו פגיעה לא נראית אך היא פוגעת ביותר ממחצית מהמחלימים שקיבלו כימותרפיה. הפרעות בזיכרון ובריכוז מקשות על חזרה ללימודים, עבודה ואפילו ניהול משק הבית. לא מעט מהמחלימים יסבלו מפגיעה בעצבים בידיים וברגליים, נוירופתיה, שעלולה לגרום לתחושת נימול וזרמים, ירידה בתחושה, הפרעות בשיווי משקל וממגבלה בפעולות פשוטות כמו הפעלת שלט רחוק. עם הזמן צפוי שיפור אך זה יהיה איטי ויארך חודשים ואף שנים.
וזה לא הכל
חלק מהמחלימים יסבלו מקשיים נפשיים כמו חרדה, דכדוך ודכאון שמופיעים לאחר סיום הטיפול, כשיש זמן לעכל את כל מה שקרה. לאלה נוספים שינוים במבנה הגוף כמו עלייה במשקל, שינויים הורמונליים וקושי בתפקוד המיני ועוד שורה בעיות בריאות ארוכות-טווח, כולל פגיעה בבריאות הלב וכלי הדם, בעצמות, בפוריות ועוד. לאור כל אלו, לא מפתיע שאחוז לא מבוטל מהמחלימים לא מצליח לחזור לעבודה כלל או חוזר בהיקפי משרה נמוכים יותר. כאשר יש בכל שנה אלפי מחלימים, הצורך בשיקום ובחזרה לחיים מלאים, הוא לא רק צורך אישי אלא לאומי.
במסגרת מרפאת מחלימים, שמנו לב שחסרה תכנית ייעודית שתאסוף את השברים ותסייע למחלימים לחזור לחיים. הבנו שנדרשת תוכנית שיקום. שהרי כל מי שעבר התקף לב זכאי לשיקום מטעם המדינה. אם כך, מדוע לחולה סרטן שעבר תקופה ארוכה וקשה במיוחד אין שום מענה?יחד עם ד"ר מיכל לאופר-פרל, קרדיו-אונקולוגית, החלטנו להקים מודל שיהיה טוב לכל תושבי המדינה. בכל בית חולים שיש בו שיקום כלשהו, נמצא המרחב המתאים לטובת שיקום מחלימים. גייסנו צוות מיומן ובעזרת תמיכה מהרבה אנשים טובים גייסנו כסף. פתחנו תוכנית שיקום של 3 חודשים שכוללת פעילות גופנית מותאמת, ייעוץ פסיכולוגי, תזונתי ושיח על מיניות וזוגיות אחרי סרטן.
אהיה כנה, אינני יודעת מה מרגש אותי יותר, היום הראשון של התוכנית במפגש הקבוצתי בו כולם מהוססים ונבוכים או היום האחרון, כשקשה להיפרד, הדמעות זולגות, כוחה של הקבוצה שהתהוותה מורגש ובעיקר האופטימיות, התקווה והידיעה שהם לא לבד במסע החזרה לחיים.
"בחירת טיפול אפשרי היא בהתאם להחלטת מטפל מוסמך ולהתייעצות עמו. המידע נכון לחודש פברואר 2023. האמור בכתבה אינו מהווה משום המלצה, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם גורם מקצועי מוסמך"
ד"ר דנה ברנע היא רופאה בכירה, מנהלת מרפאת מחלימים, המערך האונקולוגי, איכילוב
בשיתוף איכילוב
