התבוננות על תחום הבריאות בישראל עולה תמונה של פרדוקס. מחד, תוחלת החיים בישראל גבוהה ונמצאת בעלייה מתמדת. עובדה זו מציבה אותה בצמרת דירוג המדינות המערביות. כמו כן, מערכת הבריאות תפקדה היטב במלחמה האחרונה, ותוצאות הבריאות בישראל טובות מאוד בהשוואה בין-לאומית. מצד שני, ההשקעה הלאומית במערכת הבריאות בישראל היא מהנמוכות בקרב מדינות ה-OECD. אולם נראה שמצב זה אינו בר קיימה; כבר היום ניתן לזהות סדקים ראשונים בחוסנה של המערכת, דוגמת התפשטות מחלת החצבת.
הפרדוקס: השקעה נמוכה מול הישגים מרשימים
תחום הבריאות בישראל הוא בבחינת פרדוקס לאומי. על אף השקעה לאומית מהנמוכות בעולם, המערכת ממשיכה להציג הישגי שיא ובראשם תוחלת חיים של 83.8 שנים, המציבה את ישראל במקום הרביעי בעולם המפותח, לצד יכולת לספק מענה איכותי גם בעתות חירום ומלחמה, כפי שהוכח בשנתיים האחרונות. הישגים אלה מעידים על יכולות מקצועיות ואנושיות יוצאות דופן. עם זאת, החוקרים מזהירים כי לא לעולם חוסן, וכי ללא הגדלה של ההשקעה בבריאות ההישגים הללו עלולים לרדת לטמיון.
נתוני התקציב חושפים תמונה מדאיגה. ההוצאה הלאומית על בריאות אמנם עלתה מעט במונחים מוחלטים, אבל השוואה בין-לאומית מראה שישראל עדיין ניצבת בתחתית הדירוג. ההוצאה הלאומית על בריאות בשנת 2024 עמדה על כ-7.3% בלבד מהתמ"ג, לעומת ממוצע של 9.3% מהתמ"ג במדינות ה-OECD. כ-33.7% מההוצאה הלאומית על בריאות ממומנים מכיסם הפרטי של התושבים.
משבר כוח האדם הרפואי
מערכת הבריאות הישראלית מתמודדת עם משבר כוח אדם חמור, שמהווה איום משמעותי על יכולתה להמשיך ולספק שירותים ברמה גבוהה. על פי הנתונים שמציגים החוקרים, ישראל סובלת ממחסור מתמשך ברופאים ורופאות ובאחים ואחיות פעילים בהשוואה למדינות המפותחות.
בישראל יש 3.5 רופאים ורופאות פעילים ל-1,000 נפש לעומת ממוצע של 3.9 ב-OECD ורק 5.57 אחים ואחיות פעילים ל-1,000 נפש לעומת ממוצע של 9.5 ב-OECD.
בשנים האחרונות נעשו מספר צעדים משמעותיים להתמודדות עם המשבר, דוגמת השקעה בהגדלת מספר הסטודנטים לרפואה בארץ ועליית מקצועות בריאות חדשים כמו אחות מומחית, אלא שצעדים אלה צפויים להשפיע על המחסור בכוח אדם רק בטווח הארוך ולא באופן מידי.
מחסור בתשתיות בריאות ואי-שוויון מתמשך לצד צעדי שינוי והתייעלות
מערכת הבריאות סובלת ממחסור חמור בתשתיות ומאי-שוויון מתמשך בין מרכז לפריפריה ובין קבוצות אוכלוסייה. ישראל מדורגת נמוך בשיעור מיטות האשפוז הכללי, עם 1.76 מיטות ל-1,000 נפש, נמוך משמעותית מממוצע ה-OECD שעומד על 3.18 מיטות ל-1,000 נפש. נוסף על כך, זמני ההמתנה לרפואה יועצת ארוכים (במיוחד בתחומים נוירולוגיה ואנדוקרינולוגיה, כ-50 יום). שני אלה הם בין הסימנים הרבים המעידים על מערכת המצויה בקצה גבול היכולת שלה.
מלבד השחיקה בתשתיות ובכוח אדם ניכרים פערים משמעותיים בנגישות לשירותי בריאות ובאיכותם בין המרכז לפריפריה. כך למשל, חולי סרטן המתגוררים בפריפריה נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים לקבלת טיפול איכותי.
הפערים הגדולים ביותר ניכרים במדדי הבריאות של החברה הערבית. הפער בתוחלת החיים בין החברה היהודית לחברה הערבית עומד על 3.6 שנים – 84.3 שנים בקרב יהודים לעומת 80.7 שנים בקרב הערבים. כמו כן, שיעור תמותת התינוקות לאלף לידות חי בחברה הערבית עומד על 5.2 – וכפול מכך בחברה הבדואית בנגב – לעומת 1.9 בחברה היהודית.
בשנים האחרונות נעשו מספר צעדי שינוי והתייעלות. המערכת החלה ליישם את רפורמת הסדרי הבחירה, שמשפרת את נגישות המטופלים למומחים ולשירותים מסוימים מעבר לקופה המבטחת שלהם. כמו כן, נעשים צעדים ראשונים להסדרת מעמד האחים והאחיות המומחים, וגובר השימוש ברפואה דיגיטלית. יישום צעדים כאלה לצד הגדלת ההשקעה הציבורית בבריאות הם המפתח לשימור ולשיפור ההישגים הלאומיים בתחום הבריאות.
התפרצות החצבת: התוצאה העגומה של חוסר אמון בלתי מבוסס במערכת החיסונים
אחד הכשלים המדאיגים בבריאות הציבור בשנים האחרונות הוא המקרה הטראגי של התפרצות מחלת החצבת. בשנים 2018–2019 דווחו למשרד הבריאות כ-4,300 מקרי תחלואה. באפריל 2025 נרשמה התפרצות נוספת של המחלה: כ-2,000 מקרים דווחו, 730 חולים אושפזו – רובם ילדים – ו-12 ילדים נפטרו. מוקדי ההתפרצות העיקריים היו באוכלוסייה החרדית, שבה השילוב של שיעורי התחסנות נמוכים עם צפיפות אוכלוסין אפשרו התפשטות מהירה. ניתוח ההתפרצות מראה כי התפשטות המגפה נבעה מכיסי אוכלוסייה שאינם מחוסנים, כתוצאה מנגישות לקויה לשירותים ובעיקר בשל חוסר אמון בחיסונים. חשוב להדגיש שמדובר בחוסר אמון בלתי מוצדק בעליל, שכן החיסון נגד חצבת נמצא יעיל מאוד במניעת המחלה ובטוח לשימוש.
כדי להבטיח שמחלות הניתנות למניעה לא יגבו עוד קורבנות נדרש לפעול בכל דרך להגברת אמון הציבור בחיסונים ובמערכת הבריאות, תוך שימוש במתווכים ומובילי דעה מקומיים, בדגש על המגזרים שבהם נמצאו פערי התחסנות. במקביל יש להבטיח פריסה רחבה ויעילה של מערכת ההתחסנות בישראל, תוך הקצאת משאבים ייעודיים, השקעה במחקר והתאמת האסטרטגיות לצרכים המקומיים.
פרופ' נדב דוידוביץ', נתן לב ואופיר גונן, הם חוקרי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל
