פרופ' פולינה סטפנסקי (58)
מנהלת מחלקת השתלות מוח עצם ואימונותרפיה במרכז הרפואי הדסה
מצב משפחתי: נשואה ואם לשניים
השכלה: לימודי רפואה, האוניברסיטה העברית
פרופ' פולינה סטפנסקי לעולם לא תשכח את המטופל בן ה-56 שהגיע אליה מהודו בקיץ 2025. הוא נחת בישראל חסר תקווה, בתחושה שזהו מסעו האחרון לאחר שהמחלה שלו, מיאלומה נפוצה, לא הגיבה לטיפולים שהיו מוכרים עד אז. במצב שבו האפשרויות הרפואיות הקיימות מוצו, שילבה אותו פרופ' סטפנסקי בטיפול הניסיוני והחדשני שפיתחה יחד עם צוותה במרכז הרפואי הדסה.
התוצאה הייתה דרמטית: תחילה זכה המטופל בהפוגה בת חצי שנה, ובהמשך הוגדרה ככרונית, והחולה חי לצידה בשגרה הדומה לזו של חולי סוכרת או יתר לחץ דם. עד היום, בכל סוף שבוע, נוחתת במכשיר הסלולרי של פרופ' סטפנסקי הודעת "שבת שלום" מהמטופל - עדות חיה להשפעה של המחקר שלה על חיי אדם. "נפלה בחלקי הזכות הגדולה לראות במו עיני כיצד הפיתוח שהובלנו מעניק לאדם שנות חיים נוספות. החולה הזה הצטרף לעוד עשרות חולים בישראל שחלה אצלם נסיגה משמעותית במחלה בעקבות הטיפול. כמה אנשים עוד זוכים לממש חזון מקצועי בצורה כזו?", שואלת פרופ' סטפנסקי.
הסיפור האנושי הזה הוא הביטוי המוחשי ביותר למהפכת ה-CAR-T שמובילה פרופ' סטפנסקי. טכנולוגיה, שנולדה כרעיון תיאורטי לפני מספר עשורים, הפכה לטיפול פורץ דרך המבוסס על הנדסה גנטית: תאי ה-T של המטופל - הלוחמים של מערכת החיסון - מבודדים מגופו של החולה ומהונדסים במעבדה סטרילית כך שעם החזרתם לגוף יוכלו לזהות ולהשמיד את תאי הסרטן באופן ממוקד.
הנתונים המדעיים מבהירים כי לא מדובר במקרה בודד: למעלה מ-90% מהחולים מגיבים כיום לטיפול היטב ונכנסים להפוגה. עבור חולים שעד לפני שנים בודדות תוחלת החיים שלהם נמדדה בשנתיים בלבד, מדובר בשינוי פרדיגמה המאפשר איכות חיים נורמלית לאורך עשור ויותר. בזכות הפיתוח העצמאי בתוך כתלי בית החולים, הדסה – וישראל בכלל, ממוצבת כיום בחזית העולמית, כשהיא מציעה טיפול נגיש בעלות אפסית למטופל הישראלי, אל מול עלויות של מאות אלפי דולרים מעבר לים.
תאי ה-T יוצאים למתקפה ממוקדת
הרעיון שבבסיס טכנולוגיית ה-CAR-T נולד בישראל, בין כותלי מכון ויצמן למדע, במעבדתו של פרופ' זליג אשחר, חתן פרס ישראל למדעי החיים. אך למרות השורשים המקומיים, היישום הקליני והפיתוח המסחרי שלו פרחו דווקא בארה"ב. עבור פרופ' סטפנסקי הפער הזה היה בלתי נתפס. בעוד שבמרכזים רפואיים מובילים בעולם כמו "סלואן קטרינג" - שם ביקרה במסגרת כנס מדעי ושיתופי פעולה שונים - הטיפול כבר הפך לשגרתי, חולים בישראל נותרו ללא מענה נגיש. "שאלתי את עצמי מדוע חולה ישראלי יצטרך לנדוד לארה"ב או לסין ולשלם הון עתק עבור טיפול מציל חיים? הרי טיפול כזה עשוי להגיע ל-150 אלף דולר. מי יכול להרשות לעצמו עלות כזו? הבנתי אז שחייבים לעשות משהו והחלטתי להרים את הכפפה".
באותה תקופה כבר היה קיים טיפול CAR-T למחלות כמו סרטן מסוים של מערכת הלימפה והוא היה בדרכו להיכלל בסל התרופות, לאחר שעבר ניסויים קליניים. מדובר בטיפול שכוון לחלבון CD19, הנמצא על פני תאי B ומשמש לטיפול בלימפומות מסוימות. פרופ' סטפנסקי הבינה שלא תוכל לתרום בתחום זה ופנתה למיאלומה נפוצה, מחלה שתוחלת החיים של החולים בה הייתה נמוכה וכל טיפול שנוסה עבורה, ביולוגי או גנטי, התגלה כלא יעיל. היא החליטה לפתחCAR-T ייחודי ובלעדי למחלה, שאמנם אי אפשר יהיה לרפא אותה, אבל לפחות, כך הניחה, ניתן להפוך אותה למחלה כרונית. היא החלה בשיתוף פעולה מחקרי עםפרופ' סיריל כהן מאוניברסיטת בר-אילן, וביחד עם שותפותיה למחקר בהדסה בעשור האחרון, ד"ר שלומית כפיר-ארנפלד וד"ר נטלי אשרי, פותח רצף גנטי חדשני. הפיתוח, שלימים נרשם כפטנט, נועד "לתכנת" את תאי המערכת החיסונית של החולה כך שיזהו ויתקפו ספציפית את תאי המיאלומה.
במילים אחרות, השיטה הופכת את גוף החולה לכלי הנשק העיקרי נגד המחלה. מאחר שתאי מערכת החיסון הטבעיים אינם מצליחים לזהות את הסרטן ולתפקד ביעילות, הם נשלפים מהגוף ועוברים "טירונות" גנטית במעבדה. שם, הם מהונדסים מחדש ומצוידים בגן המאפשר להם לזהות במדויק את תאי המיאלומה ולהשמידם. מדובר בהוספה של וירוס בצירוף מקטע גנטי המקודד קולטן כנגד התאים הסרטניים. בסיום התהליך, כ-800 מיליון תאי ה-T המחוזקים מושתלים בחזרה בגוף ויוצאים למתקפה ממוקדת. הם מתבייתים על הגידולים ומחסלים אותם.
לאחר שהוכחה היתכנות לטיפול בניסויים במעבדה ובעכברים, הוקמו בהדסה חדרים סטריליים, שנבנו על פי התקנים הבין-לאומיים המחמירים ביותר לייצור התאים. בסוף שנת 2020 ניתן האות לתחילת הניסוי הקליני בבני אדם. התוצאות היו לא פחות ממדהימות: למעלה מ-200 חולים שטופלו בטכנולוגיה פרי פיתוחה של סטפנסקי וחבריה הראו שיעורי תגובה יוצאי דופן של כ-93%, כאשר רובם המכריע נכנס להפוגה ממושכת מהמחלה ונהנו מאיכות חיים טובה.
שינוי פרדיגמה באונקולוגיה
מיאלומה היא סרטן של תאי הפלסמה במוח העצם, הגורמת לפגיעה בעצמות, אנמיה, ירידה בתפקוד הכליות וזיהומים תכופים. בישראל מאובחנים כ-550 חולי מיאלומה חדשים בכל שנה וכיום חיים בישראל כ- 5,000 חולים במחלה. זו המחלה ההמטולוגית השנייה בשכיחותה והיא מהווה אחוז אחד מבין כלל סוגי הסרטנים ו-10% מבין סרטני הדם.
המחקר של פרופ' סטפנסקי נמשך כל הזמן. לאחר ההצלחה בטיפול הראשון היא עברה לטיפול נוסף שעושה הפעם שימוש בתאי T צעירים כדי לסייע לחולים קשים במיוחד. הטיפול כבר קיבל אישור של משרד הבריאות ובניסוי על חולה אחת, מהקשים שישנם, היא הגיבה טוב. "עוד מוקדם לקבוע, אך לא ראינו נזק ממשי והרושם הוא שזה עובד", מספרת סטפנסקי ומציינת שנכון לעכשיו הטיפול עובר לשלב הניסויים בעכברים ובתרביות.
שיאו של הסיפור מגיע עם רכישת הפטנט השני שפיתח הצוות של פרופ' סטפנסקי על ידי חברת Immix Biopharma האמריקאית. כעת, הטיפול נמצא בעיצומם של ניסויים קליניים בארה"ב, כשהצפי לקבלת אישור ה-FDA עומד על כשנה. סטפנסקי אינה מסתירה את התרגשותה מהעובדה שפיתוח כחול-לבן הופך לטיפול פורץ דרך בקנה מידה עולמי.
מתי הבנת ש-CAR-T אינו עוד טיפול אלא שינוי פרדיגמה באונקולוגיה?
"כבר כשנחשפתי לראשונה לנתונים על הטיפול. הכימותרפיה הקלאסית כבר הגיעה למיצוי, ולא נראה באופק פתרון פורץ דרך מסוג אחר. נכון, קיימים טיפולים ביולוגיים ממוקדים או שילובי חלבונים, אבל כאן מדובר ב'וואו' מסוג אחר לגמרי: אתה ממש מלמד את תאי ה-T של החולה להילחם בסרטן באופן עצמאי. זהו מעבר ממלחמה כימית פסיבית למערכת לוחמה ביולוגית חכמה".
האם אנחנו עוברים למעשה מעידן של "השמדת הסרטן" לעידן של "הנדסת הגוף"?
"בהחלט. בעיניי, הנדסת הגוף היא אסטרטגיה חכמה בהרבה. גישת ההשמדה הטוטאלית כבר מיצתה את עצמה במקרים רבים; אמנם ישנם סוגי סרטן שניתן למגר באמצעות כירורגיה או הקרנות, אך במחלות כמו סרטן הדם אין גידול מוגדר שאפשר פשוט 'להוציא'. גם אם הטיפולים הכימותרפיים והביולוגיים מניבים תגובות טובות, הגיע הזמן לעלות מדרגה. במקום לתקוף את המחלה מבחוץ, אנחנו מחוללים שינוי פנימי בתוך הגוף ומחמשים אותו ביכולות שפשוט לא היו לו קודם".
בהדסה מציינים, כי החולים מאושפזים לרוב כשבועיים במחלקה להשתלות מח עצם, במהלכם הם זוכים למעקב רפואי וסיעודי קפדני. במידה ולא מתגלים זיהומים או תופעות לוואי משמעותיות, הם משוחררים לביתם בתום התקופה. משך הזמן הנמשך מרגע איסוף תאי החיסון הבריאים מהחולה, ועד להזרקת התאים המהונדסים בחזרה לגופם, אורך כעשרה ימים בממוצע.
פרופ' סטפנסקי מבהירה כי לצד יעילותו המוכחת, הטיפול מתאפיין ברמת בטיחות גבוהה. "בהדסה, בטיחות המטופל היא ערך עליון, זו הסיבה שהזרקת תאי ה-T במהלך הניסויים בוצעה במינונים הדרגתיים ומשתנים; המטרה הייתה להבטיח את שלום החולים ולוודא שהטיפול אינו מעורר תופעות לוואי שקשה יהיה להתמודד איתן בהמשך".
במיקרוסקופ רואים הכל
המסע של פרופ' פולינה סטפנסקי אל חזית המדע העולמי החל בשנת 1990, בשיאו של גל העלייה הגדול מברית המועצות. היא נחתה בישראל עם בעלה ועם 300 דולר בכיס, נושאת עימה שלוש שנות לימודי רפואה ושאיפה להשתלב במערכת הבריאות המקומית. המציאות הישראלית של אותם ימים לא פיזרה הבטחות; נאמר לה שרק "גאונים" מצליחים להשלים לימודי רפואה בארץ, ואיש לא טרח להסביר לה מהו מבחן פסיכומטרי. כאדם מעשי, סטפנסקי לא המתינה. כדי להתפרנס, היא חילקה דואר וניקתה משרדים, ובמקביל נרשמה ללימודי סיעוד בבית הספר לאחיות. תוך כדי הלימודים ניגשה למבחן הפסיכומטרי ועברה אותו בציון גבוה שאפשר לה להתקבל לרפואה, אך היא בחרה להשלים קודם את לימודי הסיעוד. הצורך הבסיסי לעזור לאנשים, שהוביל אותה מאז ומתמיד, השאיר אותה בתחום הסיעוד עד שסיימה את הכשרתה והחלה לעבוד במקצוע כאחות. רק אז, כשלימודיה הקודמים הוכרו, זינקה היישר לשנה הרביעית בלימודי הרפואה. מי שפקפק בכישוריה קיבל תשובה ניצחת בשנים החמישית והשישית ללימודיה, אותן סיימה כמצטיינת דיקן ורקטור. ב-1998 השלימה את הסטאז' וההתמחות בהדסה, ובהמשך יצאה לתתי-התמחות יוקרתיים בארה"ב ובבריטניה.
דרכה המקצועית עברה דרך רפואת ילדים והמטו-אונקולוגיה של ילדים, עד שהתמקדה באימונולוגיה - חקר מערכת החיסון, תחום בו היא מייצרת את העתיד בהדסה. "במערכת הדם אפשר לזהות מה לא בסדר באמצעות מיקרוסקופ. באונקולוגיה, המצב לעיתים כל כך קשה, שכל מה שנעשה יהיה טוב יותר מהמצב הקיים. אין הרבה ברירות, וזו ההזדמנות האמיתית לעזור".
פרופ' סטפנסקי זיהתה מוקדם שדווקא מערכת החיסון של הגוף עשויה להיות יעילה יותר מרוב התרופות הכימיות המוכרות. ב-2017, כשמונתה למנהלת המחלקה להשתלות מח עצם ואימונותרפיה, היא ראתה בכך הזדמנות נדירה לשלב את כל עולמות התוכן שצברה: אימונולוגיה, גנטיקה וטיפול קליני. עבורה, המחקר והטיפול בחולה הם יחידה אחת, ולצד עבודתה המקצועית היא הקדישה זמן למחקר במעבדה. "ההבנה הבסיסית של תהליכים ביולוגיים והיכולת שלהם להשפיע על התא היא הכלי החזק ביותר שיש לנו", היא מציינת.
הטיפול שפיתחה סטפנסקי אמנם החל את דרכו כמענה לסרטן המיאלומה הנפוצה, אך הוא הולך ומתרחב כעת לטיפול בסוגים נוספים של מחלות אוטואימוניות והוא נחשב לטיפול פורץ דרך.
להוביל פיתוח של טיפול שמשנה סדרי עולם דורש לא רק ידע קליני מעמיק, אלא גם אומץ מקצועי יוצא דופן. האם נשים ברפואה נדרשות להוכיח את עצמן יותר כשהן מביאות לשולחן חדשנות פורצת דרך?
"בוודאי. לא פעם הרגשתי שחובת ההוכחה המוטלת עליי כבדה יותר. לאורך הדרך היו לא מעט רגעי ספק מצד הסביבה; מעטים האמינו שאצליח להוביל את הרעיון הזה את כל הדרך הארוכה והמפרכת מהמעבדה ועד למיטת המטופל, ובוודאי לא בכמות כזו של חולים. הספק לא היה רק רפואי, אלא גם מערכתי ועסקי. אף אחד לא האמין שחברה אמריקאית תזהה את הפוטנציאל ותרכוש את הטכנולוגיה שפיתחנו כאן, בהדסה. עבורי, ההישג הוא כפול. לא רק שהוכחנו את היעילות המדעית, אלא יצרנו מודל שבו המשאבים שנכנסו מהעסקה מאפשרים לנו להמשיך ולהשקיע בטיפול בחולים חדשים נוספים. זהו מעגל של חדשנות שמזינה את עצמה, והעובדה שצלחנו את כל המחסומים האלו היא התשובה הטובה ביותר לכל מי שפקפק בדרך".
המקצוע היפה ביותר בעולם
עבור סטפנסקי, החדשנות היא לא עניין של שיווק או כריזמה, אלא של הוכחה מדעית. מרגע שהוכח במעבדה כי ניתן לתכנת מחדש את תאי המערכת החיסונית, היא כבר לא הייתה צריכה להילחם על הרעיון - הוא פשוט עבד.
תחום ההשתלות והמחקר הרפואי נחשב למערכת היררכית ותובענית. איך נראית בתוך המנגנון הזה מנהיגות רפואית נשית?
"בעיניי, מנהיגות נשית היא מנהיגות חכמה ומתחשבת יותר. לאישה יש פחות צורך בהפגנות אגו; היא יודעת היטב מה היא שווה, אבל לא קריטי לה להוכיח את זה בכל רגע לסביבה. אישה נוטה לחשוב על המערכת כולה - איך להגיע לתוצאה המקצועית הטובה ביותר, תוך מינימום פגיעה בקולגות ובאנשים שמסביב. המערכת הרפואית היא אמנם עדיין גברית בבסיסה, אבל היא משתנה ממש לנגד עינינו ובהדסה יש כר נרחב לפעולה ללא קשר למגדר: תבואו טובים, תציעו, תזמו, תיישמו אין מעצור ובוודאי שלא על רקע של שיקולים זרים. ואגב, ישראל פחות שוביניסטית ממה שנוטים לחשוב לפעמים. יש כאן כבוד לנשים והרבה נשים בארץ הצליחו ובגדול. זה משהו שצריך להכיר בו. בסופו של דבר, אין שום סיבה שלא נראה נשים בכל עמדת ניהול. אין להן פחות שכל מכל גבר אחר".
האם את מרגישה שאת נמדדת אחרת לעומת הקולגות הגברים?
"אני משתדלת לא לעסוק בהשוואות לאחרים, זה נראה לי אידיוטי. המדד היחיד שמעניין אותי הוא המדד האישי והמקצועי של 'לפני ואחרי'. מה שחשוב הוא היכן הייתי ולאן הגעתי, אילו פסגות הצלחנו לכבוש ואיך הטיפול שפיתחנו שינה את המציאות עבור החולים. זו גם הראייה של ארגון שבו אני עובדת. ארגון שהקימו נשים חזקות ובעלות חזון לפני למעלה מ-100 שנה, ארגון נשות הדסה. בזמנן הן פרצו דרך בהחלט. זו המדידה האמיתית של הצלחה, וכל השאר הוא רעש רקע".
מה למדת על עצמך כמנהיגה רפואית דווקא ברגעים המאתגרים ביותר? ובכלל, האם משבר הוא הכרחי כדי להפוך רופאה למובילה אמיצה יותר?
"כשעוברים חוויות קשות ומאתגרות בתוך המערכת, יוצאים מהן מחושלים יותר. המשבר מעניק לך מוטיבציה להמשיך הלאה, כי הוא מזקק עבורך את הידיעה במה את מאמינה ועל מה את נלחמת. כשאת פוגשת יום-יום אנשים שנמצאים על הקצה של החיים, את לומדת להבחין מהר מאוד בין שטויות לבין הדברים החשובים באמת. האומץ המקצועי שלי נבנה מתוך ההבנה שהמטרה נעלה מכל רעש סביבתי. תמיד אמרתי לעצמי: 'אם את לא יכולה לרפא - את חייבת לפחות לעזור'. התובנה הזו ליוותה אותי כשהייתי אחות בראשית דרכי, והיא מנחה אותי גם היום כרופאה מול המקרים המורכבים ביותר".
מה לדעתך נשים צעירות בתחילת דרכן ברפואה עדיין לא מבינות על המחיר הכרוך בהובלה ובהנהגה?
"אני דווקא חושבת שהיום הרבה מאוד נשים מבינות היטב מהי הובלה. אמנם בתחילת הדרך אין עדיין מושג איך באמת מתמרנים בין האחריות הכבדה כרופאה, ניהול חיי משפחה והצורך להישאר יציבה ולא להתרגש מכל מהמורה. אבל כשאני מסתכלת על הרופאות הצעירות שלנו, אני רואה דור נפלא. וזו לא קלישאה. זהו דור שרוצה משמעות. הן לא כאן רק כדי לסמן וי, אלא כדי לשאול את עצמן: 'מה אני יכולה לשנות כשאני מנהלת?'. החיפוש הזה אחר משמעות הוא המנוע שמוביל שינויים אמיתיים שעוזרים לאנשים. רק כשנמצאים בעמדת השפעה, מבינים את הדרך, ההשקעה וההקרבה. אני בטוחה שיש מקצועות קלים יותר, אבל כשמצליחים להוביל שינוי במחלקה או לפתח טיפול חדש, מבינים בדיוק על מה נלחמים".
בעוד 20 שנה, כשרופאה צעירה תפתח את הארכיון ותקרא על פריצת הדרך שלך, מה היית רוצה שהיא תיקח איתה לדרכה המקצועית?
"לא כל כך חשוב מה יקראו עליי אישית. חשוב שהרופאה הזו תדע לאהוב את המקצוע שלה, לאהוב את הידע, ולהגדיר לעצמה בדיוק מה היא רוצה להשיג ובעיקר שתדע, שהיא יכולה להשיג אותו. במקצוע שלנו, ההקרבה היא לא משהו שמפגינים כלפי חוץ, היא פשוט דרך חיים. חשוב לי שרופאות צעירות יבינו שהן נכנסות למקצוע היפה ביותר בעולם. היום מדברים המון על בינה מלאכותית, אבל אני אומרת בביטחון - ה-AI לעולם לא יחליף את הרופא. שום אלגוריתם לא יוכל לעשות את מה שרופא מנוסה יודע לעשות, לשלב בין אינטואיציה, ניסיון קליני וחמלה אנושית. זה מקצוע עם עתיד אין-סופי, ואני, גם היום, פשוט אוהבת את מה שאני עושה".
בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
