לפני 110 שנים, כשהנשים הישראליות הראשונות החלו את דרכן כרופאות בישראל, הן פעלו בתוך מערכת בריאות כמעט לא קיימת, בתנאים לוגיסטיים קשים ובחברה שלא בהכרח ייעדה להן מקום במקצוע. היום התמונה שונה: נשים הן רוב הסטודנטים לרפואה, מובילות מחקרים פורצי דרך ומנתחות בחדרי הניתוח המורכבים ביותר. ובכל זאת, הדרך רחוקה מסיום. המעבר מניפוץ "תקרת הזכוכית" להתמודדות עם "תקרת הפלדה" חושף מאבק מתמשך על עמדות ניהול ומוקדי קבלת החלטות. זהו תהליך שנמתח מרופאה חלוצה בירושלים העות'מאנית, דרך המנהלות שמעצבות את ההווה, ועד לחוקרות המפתחות את הננו-טכנולוגיה של המחר.
עושות היסטוריה
כדי להבין את מקומן של נשים ברפואה הישראלית, צריך לחזור אחורה לימים שבהם ארץ ישראל הייתה חבל ארץ נידח תחת שלטון עות'מאני. פרופ' שפרה שורץ, היסטוריונית של הרפואה הישראלית מאוניברסיטת בן גוריון, מצביעה על נתון מעניין: מתוך 11 רופאים שפעלו כאן בתחילת המאה ה-20, 4 או 5 היו נשים. "לא הייתה למערכת בעיה לקבל רופאות, כשההסתדרות הרפואית הוקמה ב-1911 הן נכנסו למערכת מיד, כתבו מאמרים ולקחו חלק פעיל. כל זה בתקופה העות'מאנית, ללא גורם מערבי שאפשר היה לקחת ממנו דוגמה".
אחת הדמויות הבולטות היא ד"ר אלכסנדרה בלקינד, שנשלחה ללמוד רפואה בשווייץ בתקופה שבה היציאה ללימודים בחו"ל הייתה מהלך חריג. "דמיינו את גדרה של אז", מציעה פרופ' שורץ, "מקום נידח בסוף העולם, אין עיתונות, בקושי יש ספרים. ובכל זאת יש משפחה שמתארגנת ושולחת את הבת שלה ללמוד רפואה באירופה".
לאחר שסיימה את לימודיה והתמחתה ברפואת נשים בפריז, שבה לארץ, פעלה ביפו ושימשה גם כרופאת הגימנסיה הרצליה. ד"ר בלקינד פתחה קליניקה שבה קיבלה לראשונה נשים ערביות לטיפול רפואי מסודר. היא גם הקפידה לתעד את פעילותה והותירה אחריה תיעוד רפואי שממחיש את היקף הצורך והשינוי שהובילה.
לצדה פעלה ד"ר הלנה כגן, שהגיעה לירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה והחלה לעסוק לא רק בטיפול, אלא גם בארגון שירותי בריאות בסיסיים. בין היתר לקחה חלק ביוזמות הראשונות של "טיפת חלב", והכניסה גישה רפואית סדורה להדרכת אימהות. "בפעם הראשונה", מתארת פרופ' שורץ, "היה מידע מדויק לגידול ילדים, כמה חלב תינוקות צריכים, לא לפי הדעות של הסבתא.
לא הייתה אף אישה אחרת שהן יכלו להביט עליה כמודל, הן היו צריכות פשוט לקום בבוקר ולבוא עם רעיון חדש".
על ציר המוח ומערכת החיסון
הדור שהגיע אחרי החלוצות כבר נכנס למערכת מתהווה של אקדמיה ומחקר, אך עדיין נדרש לפרוץ גבולות כמעט בכל היבט. פרופ' מיכל שוורץ, פרופסור לנוירוביולוגיה במכון ויצמן, מתארת מסלול אקדמי מורכב ממה שנראה מבחוץ. "בתחילת הדרך הייתי נאיבית, לא ראיתי במה המסלול הזה כרוך. רק כשהגעתי להיות מדענית עצמאית, הבנתי כמה זה קשה".
הקושי, לדבריה, לא נבע רק מהיותה אישה ואם לארבעה ילדים, אלא גם מהבחירה לפרוץ תחום חדש ולהטיל ספק בתפיסות יסוד מקובלות. "פרצתי תחום והלכתי נגד הזרם", מתארת פרופ' שוורץ, "וכשאישה הולכת נגד הזרם, הדבר הרבה יותר קשה מאשר לגבר".
גם הסביבה לא הקלה. "אני לא אוהבת לדבר על אפליה, אבל גברים סביבי עשו כל מה שיכלו כדי להנמיך נשים".
מחקרה פורץ הדרך עסק בקשר בין מערכת החיסון למוח. "המוח נחשב לאיבר מבודד ממערכת החיסון", היא אומרת. "הייתי הראשונה שגילתה שהמוח אינו מבודד, אלא זקוק לתמיכה של מערכת החיסון לצורך תפקודו וריפויו".
התגובה הראשונית הייתה ספקנית ולעיתים עוינת. "בשנים הראשונות ציטטו אותי בעיקר בהקשר שלילי, אך כיום התפיסה שלי מאד מקובלת. אני מצוטטת רבות, וזהו אחד מתחומי המחקר המשמעותיים בחקר המוח בכלל ובמחלות מוח ניווניות בפרט".
מאיפה מגיע הכוח להמשיך מול קהילה מדעית עוינת?
"מתוך אמונה במדע, ידעתי שהתוצאות שלי סתרו את התפיסה המקובלת, אך בחרתי להאמין לתוצאות ולבסס אותן. ידעתי שהאחריות מוטלת עליי והאמנתי בצדקת הדרך".
עם הזמן, קו המחקר שפתחה הפך לבסיס לתחום שלם. "פתחתי תחום שלא היה קיים לפניי, ציר מוח-מערכת החיסון".
בימים אלה דווח על תוצאות ניסוי קליני ראשוני של תרופה המבוססת על מחקריה: חברת ImmunoBrain הציגה בכנס בינלאומי לאלצהיימר ופרקינסון בקופנהגן נתונים מניסוי קליני שהראו פרופיל בטיחות חיובי וסימנים ראשוניים של השפעה מגנה על תאי עצב. "הממצאים עולים בקנה אחד עם מנגנון הפעולה שהצענו, על בסיס שנים של מחקר במעבדה שלי במכון ויצמן", היא אומרת.
פרופ' שוורץ עיצבה דור שלם של חוקרים, ותחת הנחייתה צמחו 20 פרופסורים, חלק גדול מהם נשים. הישגיה קיבלו ביטוי רשמי ב-2023, כשזכתה בפרס ישראל במדעי החיים והייתה האישה הרביעית בלבד שקיבלה את הפרס ב-70 שנות קיומו. המסר שלה לדור המדעניות הבא קצר אבל חד משמעי: "אל תוותרי".
בין "תקרת הזכוכית" ל"תקרת הפלדה"
החלוצות סללו את הדרך, הדור שבא אחריהן ביסס את המדע, וכעת המוקד עובר אל עמדות ההנהגה. פרופ' רבקה כרמי, גנטיקאית ורופאת ילדים, הייתה האישה הראשונה שכיהנה כנשיאת אוניברסיטה בישראל, באוניברסיטת בן גוריון בנגב. במחזור שלה בבית הספר לרפואה למדו כ-80 סטודנטים, מתוכם 12 נשים. "באופן אישי לא חוויתי אפליה", היא אומרת, "אבל סביבי ראיתי חוסר שוויון מהיום הראשון שנכנסתי לרפואה".
"'תקרת הזכוכית' היא משהו שאפשר לנפץ", היא אומרת, "אבל יש גם את 'תקרת הפלדה'". לדבריה, מדובר בשכבה עמוקה יותר של תפיסות. "זו תפיסה שנשים מסוגלות פחות, ואת זה אנחנו סוחבים מגיל הגן. אף אחד לא יגיד את זה היום בפירוש, אבל זה עדיין קיים בתוך המערכת". את "תקרת הזכוכית", אפשר לדבריה לזהות במבנה הקריירה עצמה – דרישות פוסט-דוקטורט, תורנויות ארוכות וההתנגשות בין השעון הביולוגי לשעון האקדמי. "נשים צריכות להיות מצוינות כדי להגיע למקומות שבהם גברים יכולים להיות גם בינוניים", היא אומרת.
הנתונים ברורים: כיום כ-60% מהסטודנטים לרפואה הן נשים, ובכל זאת פחות מ-20% מהפרופסורים מן המניין הן נשים. "גבר, גם אם הוא בינוני ופסיבי, יהיה מישהו שישלוף אותו למעלה", אומרת פרופ' כרמי. "אישה צריכה למשוך את עצמה". לדבריה, המשמעות אינה רק מאמץ אישי גדול יותר, אלא גם פער שמצטבר לאורך השנים. היא עצמה כיהנה כדיקנית בית הספר לרפואה, ורק 17 שנים מאוחר יותר מונתה האישה הבאה לתפקיד. "נשים צעירות התחילו לסמן מטרה", היא אומרת, "והיום 50% מהדיקנים הם נשים".
איך בכל זאת נשים יכולות לפרוץ את "תקרת הפלדה"?
"נשים מביאות למחקר ולניהול חשיבה מקורית ועבודה בין תחומית, שגברים לא תמיד מביאים. המסר שלי לרופאות צעירות הוא שצריך לעבוד בשני מישורים: לשנות את כללי המשחק, אבל במקביל ללמד את הצעירות לשחק על המגרש הקיים. בלי לשלב את שני הדברים, לא נגיע למקומות שבהם מתקבלות ההחלטות".
חדר ניתוח - התיאטרון הגברי
המאבק על עמדות ההשפעה פוגש את הדור הנוכחי של הרופאות במעוז מובהק של הדומיננטיות הגברית ברפואה – חדר הניתוח. ד"ר תהילה קייסמן-אלבז היא נוירוכירורגית אונקולוגית במרכז הרפואי שיבא, בין הנשים הבודדות שנכנסו לאחד התחומים התובעניים ביותר ברפואה. "כשהתחלתי, היו אולי 4 נשים בכל הארץ שעשו התמחות בנוירוכירורגיה", היא מספרת. "היום כמעט בכל מחלקה יש לפחות מתמחה אחת".
היא בכלל התחילה ללמוד פיזיותרפיה, אך במהלך סבב במחלקה לנוירוכירורגיה בסורוקה הבינה שזה התחום שבו תרצה לעסוק. "זהו מקצוע בעל השפעה עצומה על חייו ואיכות חייו של אדם", היא מסבירה, "צריך מאוד לרצות לעסוק בו כדי לשרוד בו".
מעבר לשינוי במספרים, גם חדר הניתוח עצמו משתנה. ד"ר קייסמן-אלבז משלבת עבודה קלינית עם מחקר, ובמקביל מכניסה כלים שפורצים את גבולות מה שאפשר לעשות בתוך המוח. אחת הדוגמאות היא LITT – צריבת גידולי מוח באמצעות לייזר תחת MRI בזמן אמת. "אני עושה פתח של כמה מילימטרים בגולגולת, מחדירה סיב לייזר לגידול וצורבת אותו תחת MRI", היא מתארת. "דברים שבעבר דרשו פתיחה גדולה של הגולגולת, מתבצעים היום בצורה זעיר פולשנית ובטוחה יותר".
הטכנולוגיה אינה מחליפה את המיומנות, אלא מדייקת אותה. אותן פעולות, אותה כירורגיה, אבל עם יכולת לראות טוב יותר, למדוד בזמן אמת ולפגוע פחות ברקמה הבריאה. "נוירוכירורגיה אופיינה בקשיחות רבה מאוד", היא אומרת, "וכניסת נשים מרככת את התחום לטובת המטופלים ולטובתנו כרופאים".
סטודנטיות צעירות שמתלבטות לגבי המסלול הזה, מה הן שואלות אותך?
"הן שואלות את השאלות המורכבות: האם אפשר להצליח בכל התחומים, גם קריירה, גם מחקר וגם משפחה. וברגע שהן רואות שיש נשים שעושות את זה, הן מבינות שגם הן יכולות".
לדבריה, הסטודנטיות שמגיעות היום לתחום כבר לא מתעכבות על עצם הכניסה אליו, אלא על הדרך שבה יתקדמו בתוכו – איך לשלב, איך להתבלט ואיך להגיע לעמדות שבהן מתקבלות ההחלטות.
עתיד אופטימי
אם חדר הניתוח מייצג את החזית הקלינית של ההווה, הרי שהזירה הבאה נמצאת במקומות שבהם מפתחים את הרפואה של המחר. פרופ' רונית סצ'י-פאינרו, ראש בית הספר למדעי הרפואה באוניברסיטת תל אביב וראש המרכז לחקר הסרטן, פועלת בצומת שבין מדע בסיסי ליישום קליני.
את דרכה החלה בדוקטורט בלונדון בכימיה של פולימרים וננו-טכנולוגיה, בתקופה שבה המושג עצמו רק החל להיכנס לשימוש, ומשם המשיכה לפוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של הרווארד. "מה שריתק אותי הוא שיש תרופות מצוינות שהורגות תאי סרטן", היא מסבירה, "אבל השאלה היא איך מביאים אותן ליעד בלי לפגוע בדרך. הננו-טכנולוגיה מאפשרת לבנות מערכת תובלה חכמה, כמו טיל מונחה, שמגיע אך ורק למקום הנדרש בזמן הנכון".
במעבדה שלה פועלים כ-30 חוקרים מתחומים שונים שמפתחים מודלים המדמים את הגידול של המטופל עצמו. באמצעות הדפסות תלת-ממד ושילוב של נתונים גנטיים וכלי בינה מלאכותית, ניתן לבחון עליהם עשרות טיפולים במקביל. "תוך שבועיים אנחנו חוזרים עם תשובה מדויקת של מה מתאים לגידול הספציפי של המטופל", היא אומרת. "לא צריך להמר על טיפול אחד, לחכות חצי שנה ולגלות שנכשלנו – יש לנו יכולת לנבא מראש".
כ-75% מהחוקרים במעבדה הן נשים ובקרב הסטודנטים כבר יש רוב נשי ברור. אבל ככל שעולים בדרגות, הייצוג מצטמצם: במחלקה שלה רק שתי פרופסוריות מתוך כ-30, היא אומרת. כשהגיעה בעצמה לפוסט-דוקטורט בהרווארד, ישראליות אחרות אמרו לה: "תדאגי שלבעלך תהיה עבודה לפני שאתם מגיעים. אם אין לו עבודה, זה אסון למשפחה".
"אני לא חושבת שמישהו היה אומר לגבר 'תוודא שלאשתך יש עבודה לפני שאתה מגיע'", מציינת פרופ' סצ'י-פאינרו.
עד כמה הנוכחות של נשים סביב שולחנות קבלת ההחלטות באמת משנה?
"ככל שיש יותר נשים סביב השולחן, השיח משתנה. נשים מביאות ראייה אחרת, וזה לא רק עניין של שוויון, זה מייצר החלטות טובות יותר".
הנתונים ברורים: נשים נוכחות היום כמעט בכל שכבה בעולמות הרפואה, אבל מוקדי ההשפעה עדיין לא משקפים את זה במלואם. הפער אינו בכניסה למקצוע, אלא בדרך לעמדות שבהן נקבעים סדרי העדיפויות, התקציבים והכיוונים המדעיים. ד"ר סצ'י-פאינרו, שייסדה 3 חברות שצמחו מתוך המעבדה ומכהנת בדירקטוריון טבע, מסכמת זאת בפשטות: "העתיד ורוד, אם נאפשר את זה".
