מאפיינים כמו רגישות,אמפתיה, ונכונות לסייע, נדרשים בעולם הרפואה, בעיקר מול מטופלים. אלה נתמכים גם במחקרים, שמצאו קשר בין החלמה מהירה וטובה יותר של מטופלים שזכו לטיפול מרופאות. 4 נשות צוות ממרכז סבן למיילדות בסורוקה, מספרות כיצד הקשבה, הכלה ואינטואיציה אישית ונשית מסייעות להן בהצלחת הטיפול הרפואי שהן מעניקות.
אישה למען נשים
ד"ר לימור בסר, היא הרופאה היחידה בישראל בעלת התמחות כפולה במיילדות ובגינקולוגיה, וכן בטיפול נמרץ כללי, וגם בעלת תואר בביולוגיה וברפואה. למרות שאובחנה רק בגיל הצבא כדיסלקטית וכבעלת הפרעת קשב וריכוז, עשתה את הבלתי יאומן וסיימה בהצלחה את לימודיה האקדמאים, לאחר התמודדות מאתגרת לסיום מבחני הבגרות.
"תויגתי כילדה מופרעת ועצלנית, תיוג שלא גרם לי למוטיבציה להשתנות, אלא 'נכנעתי' לו. עד שהגיעו מורות מדהימות שהאמינו בי ולקחו אותי תחת חסותן. אחת מהן הייתה המורה שלי לביולוגיה, שבזכותה נרשמתי ללימודי ביולוגיה וסיימתי אותם בהצטיינות".
ממרחק השנים הבינה שאותה הפרעת קשב היא בעצם סוג של מולטי-טאסקינג מורכב, שסייע לה ללמוד בכמה חזיתות, ולא לחשוש להיות חלוצה בתחומה. "מהמורה לביולוגיה בבית הספר, דרך ד"ר דורון דוקלר, מנהל חדר הלידה, וד"ר איריס שוהם, מנהלת מחלקת יולדות, ועד פרופ' מוטי קליין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי, שהציע לי להתמחות אצלו אחרי שהצצתי בחשש אל דלת המחלקה, החלטתי להאמין בעצמי ולא לפחד".
אל הרעיון להשלים התמחות נוספת גם בטיפול נמרץ היא הגיעה לאחר שחיפשה דרך להגן על אימהות, כרופאה בכירה בחדר לידה. בין השאר הייתה חלק ממשלחת Two Jumbo Jets, פרויקט שיזם פרופ' עפר ארז, לצמצום תמותת אימהות במדינות מתפתחות. "בכל יום מתות מעל ל-800 נשים בעולם מסיבוכי היריון ולידה, 50% מהן בגלל דימומים", מסבירה ד"ר בסר, "בעולם המערבי מדובר במקרים נדירים ובאחוזים בודדים, כי אנחנו יודעים להתמודד עם זה. והחשיבות של לנסוע וללמד את הצוות הרפואי כיצד להציל חיים של אימהות, שקולה מבחינתי להצלת משפחה. במדינות האלה אם אין אימא, הסיכוי שהמשפחה תשרוד הוא אפסי".
לתפיסתה, היא בראש ובראשונה אישה שמטפלת בנשים. "אני כמוהן. גם לי היו לידות שהסתבכו, גם אני מחבקת את הילדים שלי ורוצה רק את הטוב עבורם. מה שמתרחש באפריקה, לא נתפס בעיני, ואנחנו עושים הכול כדי שלא יקרה אצלנו. אמנם אני אופטימית מטבעי, אבל תמיד חושבת על דברים שעלולים להשתבש, ולכן בחרתי גם בטיפול נמרץ, כדי שאוכל להעניק מענה מלא לנשים".
עובדת מהבטן וסומכת על האינטואיציה
"סבי היה פמיניסט וחינך כך את שש בנותיו", אומרת פרופ' גלי פריאנטה, מנהלת יולדות ד' ואחראית על יחידת אם-עובר והריון בסיכון,
במרכז סבן למיילדות בסורוקה. "הוא גרם לנו להאמין שנצליח בכל דבר בו נבחר, וברוח זו חינכו אותי הוריי, עם האמונה הזו הגעתי לעולם הרפואה".
פרופ' פריאנטה, ממושב קלחים שבדרום הארץ, התמחתה בסורוקה ואת התמחות העל שלה, ברפואת אם ועובר, עשתה בטורונטו, קנדה. לאחר ששבה לארץ בחרה לחזור למקום בו למדה רפואה ושבו צמחה. היא מספרת כי הבחירה במקצוע ובהתמחות הספציפית הייתה אינטואיטיבית, כמו רוב בחירותיה בחיים. "אני סומכת מאוד על האינטואיציה שלי, שמעולם לא איכזבה. תמיד הייתה לי משיכה לעולם ההיריון והלידה, וכסטודנטית נשביתי בקסמי המקצוע, בתקשורת האמצעית והבלתי אמצעית עם אנשים, ביכולת לשים מטופלת במרכז ולראות אותה כמכלול, בנוסף לבעיה הרפואית".
פרופ' פריאנטה היא גם סגן דיקאן בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון לענייני סורוקה, ומקשרת בין הפן האקדמי לפן הרפואי, בדרך לטיפול מיטבי. כחלק מתפקידה היא רואה את חינוך הדור הבא של הסטודנטים והמתמחים הצעירים ואמונה, על חינוך מסוים גם של המטופלות. "בעיניי מטופלות עם מחלות כרוניות, מכירות את המחלה שלהן טוב יותר מכל רופא אחר, לכן הדרך הנכונה לגשת אליהן ולטפל בהן היא דרך הקשבה למטופלת, ושיתופה בהחלטות הטיפוליות".
תפיסה זו מתכתבת עם המגמות העכשוויות בעולם הרפואה בדמות "רפואה מותאמת אישית".
"היו לי מנטורים טובים, ונחשפתי לרופאים מצוינים ש'גידלו' אותי, גם בסורוקה וגם בטורונטו. ראיית המטופלת באופן הוליסטי היא מגמה שאימצתי, ואני רואה מולי נשים יותר מאשר מטופלות". מקנדה היא ייבאה רעיון למרפאה ייחודית, שמתמקדת בחשיפה לתרופות בזמן ההיריון, והשפעתן על העובר. "זו בעצם התמחות על נוספת שעשיתי בטורונטו, שעוסקת בטיפול בנשים עם מחלות כרוניות שזקוקות לטיפול תרופתי, ובחינת ההשפעה על העובר באספקט רחב יותר ותוך בחינת סיכונים לכל הנוגעים בדבר. את הרעיון יזמתי יחד עם המנטורית שלי ומנהלת היחידה, ד"ר פרננדה פרס, והקמתי את המרפאה הודות לה ולרוח הגבית המשמעותית שקיבלנו בסורוקה".
לטובת החיים
פרופ' איריס הר-ורדי, מנהלת המעבדה לפוריות והפריה חוץ גופית בסורוקה, היא בעלת תואר ראשון בביולוגיה ודוקטורט באימונולוגיה, מאוניברסיטת בן גוריון.
"נושא המחקר שלי היה הבנת מנגנונים של יצירת גרורות סרטניות". באותה תקופה, אבי חלה בסרטן. הייתי בת 24, תיווכתי למשפחתי את מצבו הרפואי, ואפילו בישרתי בצער שנשארו לו חודשים ספורים לחיות". פרופ' הר-ורדי מוסיפה כי המקריות בחייה לא נעצרה. "אחותי עברה 25 מחזורי טיפול של הפריה חוץ גופית. הייתי עדה לסבל הרב ומעורבת בטלטלה הפיזית והרגשית שהיא חוותה. בדיעבד, כשאני מביטה לאחור, אני מבינה שזו הסיבה העיקרית שבחרתי בתחום ההתמחות שלי. הייתי אמורה לטוס לארצות הברית לפוסט דוקטורט, ותחושת הבטן שלי עצרה אותי. בחרתי 'לברוח' מהסרטן ומהמוות לטובת יצירת חיים".
לדבריה, טיפול של הפריה חוץ גופית הוא משותף לבני הזוג, אבל מי שבפועל עוברת את הטיפול, מקבלת הורמונים, נדרשת לבדיקות דם, שאיבת ביציות והחזרת עוברים – זו האישה.
"כל זאת בלי להזכיר את ההמתנה מורטת העצבים לבשורת יש או אין היריון. התפקיד שלי כמנהלת הוא לעשות את כל מה שאפשר כדי להבטיח יצירת עוברים איכותיים במעבדה. הדבר מתבצע בעזרת מכשור מתקדם וטכנולוגיה חדשנית, אבל בעיניי לא פחות גם בזכות ההון האנושי", היא מצהירה.
8 אמבריולוגים, עובדי מעבדה שהתמחו ביצירה וגידול של עוברים (embryos), (7 נשים וגבר אחד), מרכיבים את הצוות המוביל ביחידה, מתוכם 7 סיימו דוקטורט. "הם סופר מקצועיים, ובאותה מידה גם סופר-אנושיים", היא מדגישה. "הם הסיבה העיקרית לאחוזי ההריונות הגבוהים שלנו יחד עם כל צוות היחידה ושותפים להבנה הרחבה שמאחורי כל ביצית וזרעון יש אנשים שכמהים לילד. אנחנו בעצם בוחנים את החומר הביולוגי דרך הפריזמה האנושית, וזה עושה את ההבדל".
ומה הדבר הבא שאת חותרת אליו?
"אני משמשת גם כמנהלת המדעית של חברת הייטק (Fairtlity), שם אנחנו עוסקים בפיתוח שיטות של בינה מלאכותית במטרה לבחור את העובר עם הסיכויים הגבוהים ביותר ליצירת הריון ולידת חי ובכך לקצר את הזמן שנשים עוברות עד הלידה המיוחלת. בנוסף, בשנתיים האחרונות המודעות אצל נשים לשימור פוריות עלתה מאוד. ויותר נשים היום מקפיאות ביציות מסיבות סוציאליות. יש מקום שהמדינה תממן גם הקפאת ביציות בדומה לטיפול הפריה חוץ גופית. עלות הטיפול לא צריכה להוות מכשול בדרך לשימור פוריות בגיל הצעיר.
היחס משנה הכל
רוחמה אדאף, היא מיילדת במרכז סבן למיילדות בסורוקה ומדריכה קלינית שמכשירה את הדור הבא של האחיות והמיילדות, עובדת בסורוקה מזה 15 שנה, 13 מתוכן כמיילדת.
"תמיד הערכתי את הטיפול הסיעודי, החמלה והקשר האישי עם המטופלות", היא אומרת. מגיל צעיר נאלצה לשהות במסדרונות בית החולים בשל מחלת אביה.
"מאז ידעתי שאעבוד כאחות. הבנתי שאני רוצה להיות בצד התומך, הסועד, האמפטי. מאוד 'דיבר אלי' הטיפול הממושך והקשר עם המטופלת. בלידה של בני, זכיתי באחות מיילדת מדהימה, והרגשתי שזה המקום הנכון גם עבורי".
במקביל ללימודי הסיעוד למדה לתואר שני בניהול מערכות בריאות.
"כיום אני חונכת ומלמדת את המשתלמים בתחום מיילדות וגם אחים ואחיות לתואר ראשון. אני מאמינה שהמשאב האנושי הוא הכי חשוב במערכת הבריאות, ולכן יש לטפח אותו".
לאחרונה היא לוקחת חלק בפרויקט "מנדל למנהיגות", שעיקרו מציאת מנהיגים ומתווי דרך לקידום בריאות המטופלים בנגב. "הדגש הוא על המטופלות בנגב, ועל הרצון שיקבלו את מלוא הטיפול שמגיע להן". לפני כשנה הייתה שותפה בהקמתו של פרויקט "אם הדרך", יחד עם מוניק אטיאס, מנהלת הסיעוד בחדר לידה ומיון יולדות במרכז סבן בסורוקה, וצוות עובדות סוציאליות, פסיכיאטריות ואחיות בריאות הציבור.
"במסגרת הפרויקט אנחנו מלוות ו'עוטפות' נשים עם רקע נפשי מורכב, כאלה עם טראומה סביב היריון ולידה, נשים שחוו בעבר פגיעה מינית. המטרה להעניק ליולדת מענה לכל צעד במסע המשמעותי שלה ללידה. זהו אחד הפרויקטים החשובים ביותר שיש, ואני גאה לקחת בו חלק", היא מצהירה.
"מרגע שהן מגיעות אנחנו בונות עבורן תוכנית אישית לפני לידה, ונותנות מענה לכל ההיבטים, לטובת תחושת ביטחון ואפילו העצמה. התגובות שאנחנו מקבלות הן מדהימות, וכמו שזה מעצים את הנשים האלה ונותן להן ביטחון, זה מעצים לא פחות גם אותנו", היא מסכמת.
בשיתוף סורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי
