לאורך ההיסטוריה, בתחומי עיסוק שונים, המציאות עבור בנות המין הנשי הוכחה כמאתגרת יותר מזו של המין הגברי. בעוד שהחברה הפטריארכלית השלטת קבעה שלל איסורים, בהם לימודים או עבודה במקצועות חשובים, התקבלה האישה הראשונה ללימודי רפואה בדרך מרמה והסוואה מגדרית. מרגרט אן בלקוול, ילידת אירלנד במאה ה-18, הייתה בת 20 כשהחליטה להירשם ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו, שלשורותיה התקבלו גברים בלבד. בלקוול הגיעה לאוניברסיטה כשהיא מחופשת לגבר, תחת השם ג'יימס בארי. ה"תלמיד" המחונן הפך לרופא ולמנתח מוכשר, שהקדיש את חייו, מכל הבחינות, לריפוי ולשיפור שיטות הרפואה הנהוגות, ורק עם מותה, התגלה הסוד.
מאז, גם במאה ה-21, נשים מתמודדות עם הבניות חברתיות, נדרשות "לשבור" תקרות זכוכית, להעז ולהתעקש על שילובן במקצועות שנחשבים "גבריים" במהותם.
יש רופאות, שלקחו את האתגר צעד אחד קדימה ובקשו להתמחות בתחומים שנחשבים "גבריים", כאלה שבהם כל העמיתים הם גברים. ולמרות האתגר הבלתי מבוטל, והרמות הגבה מצד רופאים ומטופלים, הן מצליחות לסדוק את תקרת הזכוכית ומקוות שאחריהן תגענה רופאות נוספות.
יצור כלאיים
פרופ' יעל רפאלי (59), מנהלת היחידה לניתוחי חזה בבית החולים סורוקה ומנהלת בית ספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, מעידה כי הגיעה לתחום הרפואה כמעט באקראי. "הייתיילדה-נערה 'טום בוי', לא הייתה לי ילדות מיוחדת, לא היו סיפורים טראגיים שהובילו אותי, לא היו אצלנו רופאים במשפחה ולא היו לי תוכניות מוקדמות לגבי המקצוע שבחרתי בו", היא אומרת. "כשנרשמתי ללימודים זה היה כמעט בבדיחות הדעת, בבחינת 'מעניין אם יקבלו אותי?' והנה אני כבר 40 שנה במקצוע", מוסיפה פרופ' רפאלי בחיוך.
פרופ' רפאלי החלה את ההתמחות שלה בכירורגיה כללית, שם נחשפה לראשונה לניתוחי חזה וריאות. "מצא חן בעיני החלק הזה בגוף, וכן תחום האונקולוגיה של בית החזה. החזה בעיניי הוא תחום מאוד הוליסטי. יש בו גם אינטראקציה עם מגוון תחומים והחלטתי להתמחות בלב-חזה, כך נקראה ההתמחות בזמנו".
בכיוון הזה צעדו מעט מאוד נשים לפניה. "ההתמחות הזו מאוד תובענית. לפחות כך הייתה בזמני. השקעה של המון שעות, שאינה מסתכמת בסיום הניתוח. הימצאות עקבית בהאזנה לקריאות, וסיבוכים 'שמקפיצים'. זו ממש לא מישרה של 8:00 עד 16:00", פוסקת פרופ' רפאלי.
לדבריה, כיום רוחות של שינוי מתחילות לנשב מגזרת הצעירים דווקא. "בעוד שבזמנו היינו נשארים אחרי תורנות ו'מבלים' בבית החולים 36 שעות בלי למצמץ, היום ישנם שינויים חברתיים שמגיעים מהצעירים, שמאוד חשוב להם האיזון בין החיים לעבודה. גם הרופאים הגברים יוצאים ב-16:00 להוציא את הילדים מהגן. אני מאמינה שהמצב יוביל לתפיסה רחבה שאין מקצועות גבריים ונשיים. דברים מתרחשים דרך שינויים סביבתיים ועם הזמן. הכניסה של נשים לרפואה שינתה את פני המקצוע, הבינה המלאכותית משנה את המקצוע. בקורונה, לדוגמה, למדנו את נושא הרפואה מרחוק, וכיום הרבה ביקורי מרפאה הם דיגיטליים. יש שטף של מידע שזורם והכל אונליין. הקצב מתגבר והדרישות משתנות".
מהן התגובות על היותך אישה בתפקיד שנחשב לגברי?
"לשמחתי, רק כשהייתי צעירה יותר קיבלתי תגובות בנושא המגדרי על התפקיד שבחרתי. היום אני לא נתקלת בכך. אולי בגלל הגיל והתרגיל. עם זאת, אני הפרופ' היחידה במחלקה, ואישה במקצוע גברי דומה ליצור כלאיים. כמו בכל מקום עבודה נוצרות קליקות, ומכיוון שאין הרבה נשים בצמרת, זה משאיר אותי, פעמים רבות, מחוץ למעגל. באוניברסיטה, לדוגמה, שם אני עובדת במשרה נוספת, יש חובה להשוות את מספר הנשים לגברים בכל וועדה. בעולם הרפואה זה עדיין לא קיים", מסכמת פרופ' רפאלי.
מתמחה בין מתמחים
ד"ר אורית רז (49) חשבה להפוך לרופאה ממניעים פרקטיים. "אמנם אימא שלי הייתה אחות, ואני מאמינה שמשהו באופי המטפל של אמא שלי חלחל אלי, אבל מכיוון שבמשפחה שלי יש הרבה עצמאיים, משהו בחוסר יציבות של העסק גרם לי להתעקש על מקצוע של למידה ויציבות", מסבירה ד"ר רז. בהמשך התגייסה לקורס חובשות קדם צבאי וסללה לעצמה את הדרך ללימודי הרפואה.
כיום היא מנהלת את המחלקה האורולוגית בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, אחראית על הכשרת מתמחים באורולוגיה, מנהלת ומייעצת במחלקה האורולוגית באסותא רמת החיילובבית החולים רפאל. אל תחום האורולוגיה הגיעה במקרה, אך לדבריה התאהבה בו כבר מהשיעור הראשון.
"יחד עם תת ההתמחות באורולוגיה אונקולוגית, מדובר במקצוע רחב ומתגמל, שנוגע בהרבה תחומים ויש בו אופציות כירורגיות. יש אפשרות לתקן את הבעיות מהר מאוד, עם טכניקות וטכנולוגיות חדשות בתחום, כמו ניתוחים רובוטיים, שמאפשרים ריפוי וחשיבה רפואית מתקדמת שמתאימה את הטיפול למטופל".
ד"ר רז מספרת על דרך רצופה במהמורות, בתחום שאמנם עוסק במערכות השתן אצל גברים ונשים, אבל גם במערכת המין הגברית.
"כשהתחלתי בהתמחות היו מעט מאד אורולוגיות, והיותי בסביבה גברית הורגשה. את הקשיים בתחום שרובו נשלט בידי גברים, אני לא מייחסת להשתייכות מגדרית. הדבר גם לא קשור לאיברי המטופלים, שכן ישנן רופאות בתחומים כירורגיים ולא מעט גינקולוגיים שבודקים ומטפלים רק בנשים. הקושי העיקרי היה בתחילת דרכי המקצועית, כשהרגשתי צורך למצוא את מקומי, להוכיח שאני ראויה ועם זאת לא לאבד את זהותי כאישה וכאימא לילדים קטנים. זה לא פשוט, להתמודד עם התמחות אינטנסיבית, תורנויות, למידה מתמדת ושעות רבות של עבודה בחדרי ניתוח. ובתור מתמחה, אישה בסביבה גברית, הרגשתי תמיד שעלי לעבוד קשה יותר כדי להגיע לעמק השווה".
"מה את עושה פה?"
"ההורים שלי טוענים שכבר מגיל 7 רציתי להיות רופאה, ושהיה ברור שאעסוק בזה", אומרת ד"ר נורית בדוסה (50) נוירוכירורגית. בניגוד להוריה שעלו מלוב ולא הספיקו לסיים את לימודיהם, זכתה ד"ר בדוסה לחינוך אקדמי כשנרשמה ללימודי רפואה. "יכול להיות שזה גם בגנים, מאמא שלי שתמיד תמכה בכולם וכינו אותה האחות-תרזה. ואולי זה היה בעקבות פטירתה של דודתי שחלתה בסרטן השד. ידעתי שאני רוצה להיות כירורגית אונקולוגית ולעזור לאנשים", היא מוסיפה. ד"ר בדוסה התנדבה במד"א במהלך לימודי התיכון, נרשמה לקורס קדם צבאי ושירתה למעלה משנתיים כחובשת בצה"ל.
על הבחירה בהתמחותה היא מספרת: "מאז ומתמיד נמשכתי לכיוון של פסיכיאטריה, פילוסופיה, מאוד ריתק אותי המוח. בזמן שירותי הצבאי יצא שהמפקד בבסיס היה נוירוכירורג ואני הוקסמתי מהעבודה, שמשלבת גם שימוש בידיים, לא רק בראש". ד"ר בדוסה הפצירה במפקדה, ד"ר אלי אשכנזי, שייקח אותה לראות ניתוח בניצוחו, והוכנסה לחדר ניתוח בהדסה עין כרם. "כמעט התעלפתי כשהתחילו לחתוך. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, לא אוכל להיות כירורגית", היא נזכרת בחיוך.
ד"ר בדוסה, שגמרה אומר להמשיך במסלול שקבעה לעצמה, החליטה שתי החלטות חשובות: האחת, להמשיך הלאה, גם אם תיאלץ להתעלף עד שתתרגל, והשנייה, להירשם ללימודי רפואה באיטליה, הארץ שממנה עלו הוריה ארצה, בדרכם מלוב, וזו בעצם שפת האם שלה.
את הסטאז' עשתה ד"ר בדוסה במחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין כרם, כמיעוט נשי במחלקה, וביצעה ניתוחים באותו החדר שבו צפתה בניתוח כחיילת.
היית האישה היחידה במחלקה?
"הרוב הגברי, באופן מובהק, נמצא בתחום הכירורגיה, כאילו הוא שמור לגברים בלבד. כאישה את מרגישה צורך לעבוד קשה יותר, להוכיח את עצמך יותר. במיוחד כמתמחה. אני זוכרת שבמהלך ההתמחות מישהו אמר בקול: 'מה את עושה פה? זו לא התמחות לנשים!'. הייתי מובכת מאד, נזכרתי שבאיטליה לא חשבו שהעובדה שאני אישה משנה משהו. אבל היום אני חושבת שהמצב השתפר מעט".
סיגלת לעצמך דרכי התמודדות עם ההערות?
"עם הזמן הבנתי שבשביל להיות אישה מצליחה, את צריכה להיות קצת 'ביצ'ית', ומה לעשות, זה לא בא לי טבעי. כך או כך, העובדה היא שאין יותר מדי נשים בנוירוכירורגיה, ושכדי להצליח את לא יכולה לבד, אלא צריכה 'להיצמד' לרופא כמוך. התמזל מזלי והמנטור שלי, שהפך לקולגה, פרופ' סרגיי פקטור, הציע לי לעבוד אתו. כיום הוא מנהל את המרכז לנוירוכירורגיה באסותא רמת החייל, ואני הסגנית. ואנקדוטה נוספת, איתנו במשרד עובד גם ד"ר אלי אשכנזי, שהיה המפקד שלי בהיותי חיילת".
הקרבה של חיי משפחה
בעוד שהמקצוע הזה שימש מאז ומעולם כר פורה לבדיחות, ברובן הקנטות על האזור המטופל, או אבחנות בסגנון "חשבתם שהעבודה שלכם מבאסת", יש מי שחוותה קשיים עמוקים עוד יותר בתחום הכירורגיה הקולורקטלית, פרוקטולוגיה בלשון העם. "למזלי זכיתי לתמיכה מלאה מהסביבה הקרובה אלי, למרות שגם אצלי במשפחה לא נמנעו מבדיחות 'תחת'", מעידה בחיוך ד"ר אליאן סולו (44), פרוקטולוגית בכירה בוולפסון ובאסותא ראשון לציון, שמסייעת בניתוחים מורכבים גם באסותא רמת החייל. לדבריה מאז ומתמיד רצתה לעבוד עם אנשים ולעזור להם, למרות שבצבא שירתה דווקא בממר"ם. "הבנתי שאני יכולה לעבוד בהייטק, אבל זה ממש לא התחום בשבילי, כי אני מעדיפה לעבוד מול אנשים ולא מול מחשב".
את לימודי הרפואה היא עשתה בהונגריה, ואת הסטאז' באיכילוב, שם התוודעה למחלקה הכירורגית. "היה לי ברור שלשם אני שייכת. רציתי לעבוד עם הידיים, התאהבתי ברעיון של טיפול מהיר, שמקל מידית על המטופל, ובתוצאות שמעניקות מזור מוחלט", אומרת ד"ר סולו. "נחשפתי למנטורים מדהימים, ובמיוחד למנטורית שהראתה לי באור אחר את הניתוחים, שעלולים להיות מורכבים, אבל הם פשוטים במהותם".
היכן חווית את הקשיים במקצוע?
"עשיתי תורנויות 30 שעות בממוצע, והמשמעות הייתה קבלת החלטות קשות לגבי החיים האישיים שלי. כאישה הדבר מתבטא בעובדה שאין לי ילדים. כמתמחה הייתי צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן, סירבתי לקבל יחס מיוחד או הטבות, ובסופו של דבר המחיר ששילמתי הבהיר לי מדוע גברים בוחרים במסלול הזה יותר מנשים. היום, לשמחתי, אני במקום אחר. המנהלת שלי, ד"ר קטיה דיין, היחידה בארץ שמנהלת מחלקה כירורגית, מדהימה. היחס אחר, יש הבנה, והיום אני לא נתקלת בקשיי העבר. אני מרגישה שהגעתי לנחלה".
המקצוע דורש גברתנים גדולים
"כבר מגיל צעיר הייתי בת אחת בין 200 בנים", אומרת ד"ר אסתר רובינראוט (49), שלמדה פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה. "אהבתי והתעניינתי מאוד במספרים, אבל חיפשתי מקצוע עם יחסי אנוש, ונרשמתי לבסוף ללימודי רפואה", היא אומרת. דבר שמבחינתה הסתבר כהחלטה נבונה. "מהר מאוד הבנתי שאני במקום הנכון. נהניתי מהלימודים, מהחברה, מהמפגש עם מטופלים. זה היה מרתק עבורי".
ד"ר רובינראוט מודה שבסוף הלימודים עדיין לא היה לה כיוון מקצועי. "נמשכתי לתחום הכירורגי, לטיפול באנשים ולאפשרות לתקן ולרפא. קולגה המליצה על תחום האורתופדיה, וכך הגעתי לשם".
מדוע תחום זה נחשב לגברי?
"אופי העבודה יצר דימוי שרק גברים רחבים וגדולים מתאימים לעבוד בתחום שדרש בעבר מאמץ פיזי רב, צורך להרים איברים, לנסר ולהשתמש בפטישים. גם היום, למרות שקיימים מכשור וטכנולוגיה שמקלים על העבודה, רוב הנשים מגיעות בסופו של דבר למקצועות 'עדינים' יותר כמו אורתופדיית ילדים או כף יד".
ד"ר רובינראוט, אורתופדית כף יד בכירה בבית החולים אסותא ברמת החייל, נזכרת בתחילת דרכה, כשמטופלים בלבלו בינה לבין האחות, או הרהיבו עוז להתלונן בפני המנהל על שלא היה רופא בנמצא. "המנהל שלי היה מחייך לנוכח התלונות, הוא היה ג'נטלמן וניסה להתחשב, לא לשבץ אותי למקרים של מטופלים גדולי-מידות, אבל הבהרתי לו שאני לא רוצה יחס מיוחד", היא מוסיפה.
יש יתרונות בלהיות אישה במקצוע כזה?
"היום, כשאני רופאה בכירה, אני מרגישה שהמטופלים רוצים להגיע לרופאות. יש כאלה שמתוודים ואומרים לי 'יש לי הרגשה שתכאיבי לי פחות'. הקולגות שלי מתבדחים שאני תמיד חוזרת עם סיפורים מעניינים מביקורים, כי כולם משתפים אותי, אבל אני לא חושבת שהדבר קשור למגדר, אלא לאופי. הצדק מאוד חשוב לי, ואם אני חושבת שלמטופל נעשה עוול, לא אוכל לעבור לסדר היום, לא בגלל היותי אישה".
בעתיד
פרופ' רפאלי: "כיום כ-60% סטודנטיות יושבות על ספסלי הפקולטה לרפואה. זהו נתון שהולך להשפיע בעתיד הלא-רחוק על ההיררכיה בבתי החולים בישראל. אמנם עד שהן יעלו לדרגות ניהול ייקח זמן, אבל השינוי יורגש גם פה".
ד"ר רז: "השנה לראשונה שונה שמו של 'איגוד האורולוגים הישראלי', לבקשתן של האורולוגיות בקבוצה, ל'איגוד הישראלי לאורולוגיה'. אמנם אחוז האורולוגיות קטן, אבל ניכרת עליה משמעותית בנשים שמצטרפות להתמחות באורולוגיה, ואני מכירה נשים רבות,חזקות ומבריקות, שהולכות לשנות את המאזן ולחזק את התחום".
ד"ר בדוסה: "אמנם אנחנו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, אבל לפעמים נדמה שאנחנו שמים לעצמנו מעצורים בדמות סטריאוטיפים. מצב כזה לא קיים בחו"ל, שם המבט קדימה, אל העתיד. לשמחתי כבר היום המצב שונה ויש יותר נוירוכירורגיות בארץ, או מתמחות בנוירוכירורגיה, דבר שמסמן שאנחנו בדרך להתרחק מסטריאוטיפ של מקצוע ששמור לגברים בלבד".
ד"ר סולו: "גם בתחום שלי מתחילות להיות יותר כירורגיות. אני שומעת על הרבה מקרים שבהם נשים דוחות את ההליכה לרופא, כשזה נוגע לאזור פי הטבעת בגלל מבוכה או בושה, ושהן מחפשות נשים-רופאות. בסופו של דבר צריך לזכור שאנחנו כאן כדי לעזור למטופלים".
ד"ר רובינראוט: "ההבדלים עדיין גדולים והרוב המכריע גברי, אבל הקושי העיקרי אצל נשים הוא שילוב ואיזון בין חיי משפחה ועבודה. אני מקווה שעם הזמן המצב ישתפר".
