בית החולים איכילוב ידע פיגועים ואירועי טרור רבים. אלא שלאירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, אף אחד לא היה מוכן באמת. תוך שעות בודדות, נערך בית החולים לקבל פצועים המפונים מיישובי העוטף וכן פצועי צה"ל. על ההיערכות הזו, נצחו בין השאר 5 מנהלות, במגוון תחומים המשתלבים יחד לטובת מטופלי המלחמה ומטופלי השגרה.
פוגשת את הסיפור האישי בעבודה
רותי סספורטס, סמנכ"ל תפעול רפואי, ילידת מרוקו, עלתה לישראל בגיל שנה וגדלה באשדוד. עם סיום לימודי הסיעוד בבית ספר לאחיות במרכז הרפואי וולפסון, החלה לעבוד בבית בבית החולים איכילוב, כאחות בתפקידים מגוונים ובמחלקות שונות. בהמשך השלימה תואר ראשון בסיעוד ותכנית רב תחומית באומנות ותואר שני בניהול מערכות בריאות. משמשת סמנכ"ל תפעול בבית החולים כבר 12 שנה.
"במסגרת תפקידי אני נושאת באחריות כוללת לניהול ולתפעול הפעילות היומיומית של בית החולים, הכוללת מתן תמיכה לוגיסטית רפואית לצוותים הסיעודיים והרפואיים, כדי להעניק טיפול רפואי איכותי ואנושי ברמה הגבוהה ביותר", מספרת סספורטס.
עוד באחריותה, הובלת פרויקטים משמעותיים בבית החולים ועיצוב תהליכי עבודה חוצי סקטורים למשל: הקמת מחלקות אשפוז, שירותים חדשים (כמו שירות אקמו או מרכז נטע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית), פתיחת חדרי ניתוח חדשים, ניהול מרכז שליטה ובקרה של פלטפורמות התפעול בבית חולים ועוד.
בית החולים במלחמה, כיצד נראות הדקות הראשונות?
"עם כל הודעה על פינוי מוסק של חיל האוויר, המערכת נדרכת ומפעילה מיד שרשרת ארוכה של תפעול רפואי ולוגיסטי, מוכן ומזומן. מדובר בצוותים רפואיים ולוגיסטיים המתמקמים כל אחד בעמדתו, חדר טראומה, חדרי הדמיה, חדרי ניתוח, טיפול נמרץ ומחלקות אשפוז שמוכנים לכל תרחיש. בדקות הראשונות לאחר נחיתת המסוק, הפצועים מועברים למעלית בית החולים, ומתקיים המפגש של החיילים הפצועים והצוות המקצועי. המעבר הזה בין שדה הקרב לבית חולים מרגש את הפצועים שמגיעים אלינו. המפגש עם הפצועים, החיילים וכוחות הביטחון, במצבי פציעה שונים מציף ומעורר בכל אחד ואחת מאתנו חוויה מהחיים הפרטיים שלנו. ורק לאחר שמסתיים יום העבודה ויש מספר דקות לחשוב ולעבד את כל מה שהיה. בנוסף, בית החולים שלנו קלט חטופים ששבו מהשבי, הקבלה והטיפול בהם היו מרגשים ומשמעותיים מאוד. הטיפול בהם היה מאוד חשוב לי והציף אצלי את חווית ההיעדרות של אחי לפני 35 שנים אבי סספורטס שנחטף ונרצח כחייל מגלן. אחי נעדר 81 יום וכל העת ההערכה הייתה שהוא חטוף ונמצא בעזה".
נשים כ"כיפת הברזל" בבית החולים.
"בבית החולים שלנו עובדות נשים מדהימות בתפקידי מפתח משמעותיים ובאתרים מרכזיים ביניהם: חדרי ניתוח, מלר"ד, טיפול נמרץ ועוד. 50% מהנהלת בית החולים מאוישת על ידי נשים והיכולת שלנו להעניק טיפול מצוין, מקצועי ומכיל תוך שיתוף פעולה מלא ועבודת צוות למען המטופלים, מוכחת בכל רגע.בית החולים הוא מקום בעל עוצמה מקצועית ואנושית. בעת מלחמה נדרשנו להתכונן לתרחישים שכללו קבלת פצועים אזרחים, חיילים וכוחות ביטחון בפינויים רכובים ומוסקים. נערכנו לתרחיש בו נצטרך לפנות את בית החולים לבית חולים חירום ולהמשיך לקבל פצועים ולפעול בחדרי הניתוח, מלר"ד ושאר המחלקות מתחת לפני האדמה. נערכנו לתגבור צוותים ולמילוי מקומם של אלה שהתגייסו למילואים. יכולת ההתארגנות שלנו, הזמינות והזמישות (זמינות וגמישות) מאפשרים לנו להיות כיפת ברזל אמתית למטופלים שלנו ולציבור. היכולת שלנו לתת מענה במרכז הטראומה הגדול ולטפל בהם תוך 45-35 דקות מרגע הפציעה, היא מרכיב משמעותי בהצלת חייהם".
מה שמייחד את המלחמה הזאת זה הקשרים והחיבורים שיש בין הגורמים המטפלים השונים משדה הקרב, במהלך הפינוי המוסק ועד ההגעה לבית החולים לקבלת הטיפולים מצילי חיים עד השיקום והשחרור הביתה.
רגע מרגש.
"אחד החיילים הפצועים התאושש מפציעה קשה, וביקש להכיר את צוות הטייסים, הטכנאים המוסקים וצוות 669 שחילץ אותו. הצלחתי לארגן את המפגש יחד עם מפקד תא הפיקוד של חיל האוויר, שסייע לאתר את הצוות ולהביאו לבית החולים. אין ספק שאלה היו מספר שעות מרגשות ומדהימות, בהן הצוות שהשתתף בחילוץ שיתף את החייל בתהליך. המפגש היה אנושי, מרגש ומלא אהבה בין המחלצים, המטפלים והחייל הפצוע".
שואבת עוצמה
אתי עוזיאל, סמנכ"ל הסיעוד בבית החולים, סיימה את לימודי הסיעוד במרכז הרפואי שיבא, שירתה כעתודאית בחיל האוויר ומשם עשתה כברת דרך ארוכה כאחות בבתי חולים ומרכזים רפואיים בארץ. ב-2013 הצטרפה למערך הסיעוד באיכילוב והחלה את תפקידה כמנהלת הסיעוד במערך חדרי ניתוח. 3 שנים לאחר מכן מונתה לסמנכ"ל הסיעוד. עוזיאל אחראית לקביעת מדיניות הסיעוד בתיאום עם הנהלת בית החולים וייצוגו בפני ההנהלה, לרבות מתן שירותי הסיעוד בכל היחידות בכל שעות היממה, כוללשבתות, חגים והיערכות בשעת חירום.
נשים מנהלות מלחמה בבית החולים. כיצד הדבר נראה מזווית הסיעוד?
"החל מה-7 באוקטובר התגייסנו לארגון ולהכנת בית החולים לקליטת האזרחים והלוחמים שנפגעו באזור העוטף. התארגנות זו כללה בין השאר הכשרת הצוותים המתגברים בשעת חירום מלר"ד, קליטת פצועים מאזורי הלחימה, הכנת חדרי ניתוח זמינים לפעילות מידית ודחופה וניתוחים חוזרים לחיילים.
בנוסף תגברנו ציוד אורתופדי לטיפול בפצועים, הכנו את המנחת לקליטת פצועים, לרבות ציוד לטיפול בחירום וכמובן קיימנו שיתוף פעולה מול ר"מ 2 במגוון נושאים. במקביל להיערכויות ולהכנות לשעת חירום, בית החולים המשיך פעילותו כשגרה מבלי לפגוע בתפקודו בהנגשת הטיפול הרפואי לקהל הרחב.
רגע מרגש.
"ליוויתי את אמיתי, חייל שנפצע קשה בגפיו התחתונות ברצועת עזה מרגע קבלתו בבית החולים, ממנחת המסוק ועד לחדר הניתוח, בו נאלצו הרופאים לקטוע את שתי רגליו. נחשפתי לאישיות קסומה ומיוחדת, שריגשה אותי באופן אישי. בני משפחתו של אמיתי, אשר טיפלו בו במסירות מרשימה, מייצגים בעיני את העוצמות והתמודדות האמיצה, שלו ושלהם. התרגשתי ביותר כאשר הצלחתי ללוות את אמיתי, במיטתו להופעה של שלמה ארצי, הזמר האהוב עליו, בבית החולים".
מצוינות אנושית קריטית
ד"ר אורלי ברק, מנהלת בית החולים השיקומי והמערך הגריאטרי, ומנהלת היחידה לקידום רופאים, באיכילוב, היא בוגרת לימודי רפואה באוניברסיטה העברית. עם סיום הלימודים התמחתה ברפואה פנימית בהדסה עין כרם, שם נחשפתי לראשונה ליופי שבטיפול בחולים הזקנים. כחודש לפני פרוץ המלחמה מונתה בנוסף למנהלת אגף השיקום של בית החולים.
מנהלת מלחמה לשיקום, כיצד?
"הזירה שלי היא הזירה השיקומית. תחום שהיה יחסית בשולי תשומת הלב הציבורית, וגם הרפואית, עד המלחמה הזו. הבנו מהר מאוד שזו החזית הבאה של הרפואה במדינה, וכמובן שגם אצלנו בבית החולים. תוך פחות מחודש עשינו scaling לבית החולים השיקומי שקיים באיכילוב כבר שנים רבות. הרחבנו את מספר מיטות האשפוז, הגדלנו את עמדות שיקום היום, גייסנו צוותים רבים חדשים, כולל הכשרתם, ורכשנו ציוד שיקומי רב. כל אחד ואחת מהפצועים והפצועות שטיפלנו בהם (חלקם עדיין אתנו בשיקומים ארוכים במיוחד, של מעל 3 חודשים, והיד עוד נטויה), הותיר בי חותם מיוחד".
נשים כ"כיפת הברזל" ברפואה, האמנם?
"נשים רופאות מהוות נתח הולך וגדל ממספר הרופאים בארץ. למיטב ידיעתי בבתי הספר לרפואה יש כבר באופן מובהק יותר נשים מגברים, משמע, המקצוע יהיה נשי יותר בעתיד. אני חושבת שהיכולת של נשים להפגין מצוינות במקביל לאמפטיה ורגישות, היא באופן כללי גבוהה יותר (וכמובן שיש יוצאים מהכלל בשני המגדרים). בעולם הרפואה אנחנו נמצאים במקום שמצוינות קלינית כבר לא מספיקה, והמצוינות האנושית היא קריטית. בעת חירום, מעבר לעובדה שנשים מילאו מקומות של רופאים גברים שגויסו למילואים, הן גם מהוות את העורף החזק לבעלים שיצאו למילואים. במקרה שלי, למשל, בעלי גויס למילואים ב 7.10, מה שנמשך חודשיים. חודשיים בהם הקמתי את בית החולים השיקומי לפצועי מלחמה 'בשביל"ם' באיכילוב, בעודי גם מטפל בשתי בנותיי הקטנות".
רגע מרגש.
"בעת שתלינו את השלט של בית החולים השיקומי לפצועי מלחמה 'בשביל"ם', הגיע מסוק עם פצועים חדשים, כשאני עומדת ברחוב בין שני הבניינים. הבטחתי לעצמי שאני משריינת מקום בשיקום עבור כל אחד ואחת מהפצועים".
כשנפתחים שערי שמיים
ד"ר אסתי סייג, סמנכ"ל מידע, רפואה וחירום מומחיות ברפואת ילדים ובמנהל רפואי, נולדה באירן, שירתה כרופאה גדודית ראשונה בצה"ל, ואת דרגת סא"ל קיבלתי על מהפכת הרשומה הרפואית הממוחשבת.
במסגרת תפקידה היא אמונה על מוכנות בית החולים לחירום, בכל נקודת זמן ובכל תרחיש. "אני חייבת להעמיד בכוננות צוותים זמינים, מיומנים ומתורגלים. החל מהשעות המוקדמות ב-7 באוקטובר, אני מובילה עם עמיתי בהנהלה, מטה מלחמה בתהליך אינטנסיבי במרכז הרפואי ולמול גורמים ורשויות, כדי להבטיח מיגון מלא לצוותים ויכולת מבצעית לטפל בנפגעים", מספרת סייג.
היכן פגשה אותך המלחמה?
"המלחמה העמידה בפנינו אתגרים חדשים ואילצה אותנו להציב פתרונות לתרחישי קיצון כגון הפעלת בית חולים תת קרקעי, היערכות למגה אר"ן, לתרחיש עלטה ועוד. עבודה אינטנסיבית מאומצת, בימים בהם כולנו סחוטים רגשית מהנעשה, דורשת תעצומות נפש, ואין ספק שגודל השעה ותחושת השליחות הם המנוע שמאפשר זאת".
נשים כ"כיפת ברזל" ברפואה, האמנם?
"נשים ממלאות תפקידי מפתח במערכת הבריאות וזוכות להכרה ולהוקרה, ברפואה, בסיעוד ובמקצועות הבריאות, כבכירות במשרד, מנהלות בתי חולים וקופות חולים, רופאות לוחמות קרביות ועוד. אותן נשים, מעורבות בהיערכות למלחמה, מתפעלות בתי חולים בשגרה צד חירום, ממלאות תפקידים בכל שרשרת הפיקוד".
רגע מרגש.
"אחרי שצלחנו את הבירוקרטיה, נפתחו שערי שמיים, ועל גג המנחת נחתו מסוקים עם פצועים, היישר משדה הקרב. זה היה מרגש להיות הפנים הראשונות שהם רואים, ולדעת שידיים מקצועיות תקבלנה אותם, להצלת חיים והתאוששות מהפציעה הקשה. כמו שאומר פתגם עתיק בפרסית: 'עוד העיניים חוששות מגודל המשימה, הידיים כבר עושות את המלאכה'".
נציגת צה"ל בבית החולים
סרן דנה צורקנו, מפקדת ר"מ 2 איכילוב בשגרה, אחות מוסמכת בעלת תואר שני בניהול הטיפול. בתפקידה בשנתיים האחרונות היא אחראית לניהול הטיפול הכוללני בחיילים המאושפזים בבית החולים בשגרה ובחירום.
"המערך שלנו מורכב בשגרה בעיקר מנשים עוצמתיות וחזקות, רופאות, אחיות ומפקדות שעובדות יחד כל העת כדי לשפר ולעשות את הטוב ביותר עבור כל החולים והפצועים", מספרת צורקנו.
נשים מנהלות מלחמה בבית החולים, כיצד הדבר בא לידי ביטוי בעשייה היומיומית כעת בבית החולים?
"אנחנו גופים ששזורים אחד בשני, יחד עם הסמנכ"ליות הבכירות באיכילוב שנמצאות אתנו בכל אירוע. כשיש מסוק מעזה, כולנו עוזבות הכול, יש התראה במרכז לרפואה דחופה ויש אצלנו במשרדי ר"מ 2 בבית החולים צלצול מיוחד. תוך שלוש דקות כולם מתייצבים בכניסה לחדר הלם. ברור לכולם מה התפקיד של כל אחד ואחת, התפקיד של הצוותים הרפואיים להציל את הפצוע, והתפקיד שלנו להציל את המשפחה. אנחנו מנסים כמה שיותר מהר לזהות את החייל, אם הוא בהכרה אז להצמיד את הטלפון לאוזן שלו שיגיד לאמא 'אני בסדר'. בית החולים הוא שותף אדיר שלנו, והוא רואה בנו לא רק לקוחות או "קופת חולים נוספת" אלא נציגים של משימה לאומית במסגרתה טובי בנינו מגיעים לבית החולים וזקוקים למזור ולתרופה. העבודה עם הנשים בהנהלת איכילוב מדהימה. אנחנו מקדמות יחד תהליכים רבים כדי לתת לחיילים שלנו את השירות הטוב ביותר בכל התחומים".
רגע מרגש.
"אין מרגש יותר מלראות חייל שהיה מאושפז בטיפול נמרץ במצב קשה יוצא מבית החולים על רגליו מוקף במשפחתו. הידיעה שהענקנו למשפחה את האפשרות ללוותו במסע לאורך כל הדרך בלי לדאוג לבעיות היום יום, להניח ראש במלון ולא לטפל באתגרים הבירוקרטיים. לדעת שהחייל הזה ימשיך לקבל את המעטפת לה הוא זקוק, למשל קביעת תורים ורצף טיפולי, להמשך, פשוט כי דאגנו לכך. מתרגשת בכל פעם מחדש".
בשיתוף איכילוב
