מתחילת המלחמה בדרום והלחימה בצפון, מתפקדים בתי החולים בזירה אינטנסיבית של הצלת חיים עם הגעתם של חיילים ואזרחים, נפגעי גוף ונפש. התחום הביטחוני נשזר בתחום הרפואי, ואחד מבתי החולים שנדרשו לעמוד במאמץ הממושך הוא המרכז הרפואי רמב"ם. מדובר במרכז העל היחיד בצפון בהגדרת רמת הטיפול הניתנת בו, ומרכז הטראומה שלו הוא הגדול בארץ. מתחילת המלחמה התקבלו בו מאות פצועים, וצוותים רפואיים גויסו למילואים בצווי 8.
"אנחנו למודי מלחמות, לבית החולים ניסיון עתיר שנים בטיפול בפצועים קשים. ברמה הארצית אנחנו ערוכים גם כעת לכל תרחיש", אומרת ד"ר מיכל מקל, סגנית מנהל בית החולים. "באירוע הנוכחי, מעבר למוכנות לחירום, מעניק בית החולים תמיכה לאנשי צוות שגויסו או שבני זוגם או ילדיהם גויסו, ולעובדים שפונו מבתיהם. בבית החולים גם משפחות שיקיריהם נפלו, נפצעו או נחטפו. זוהי התמודדות שכולנו נדרשים אליה בימים אלו בחיזוק החוסן של הצוות".
רמב"ם נותן מענה למעל 2 מיליון תושבים, מחדרה וצפונה. כדי לתגבר את מערכת הבריאות בתקופה זו, הפעיל משרד הבריאות מערך סיוע של מתנדבים. רופאים מתנדבים רבים מחו"ל הגיעו לקחת חלק במשימה הלאומית של חיזוק מערכת הבריאות. זהו גם בית החולים היחיד במזרח התיכון שהחניון התת קרקעי שלו בשגרה הוא למעשה בית חולים לשעת חירום, הערוך לקליטת 2,000 מאושפזים מהמחלקות השונות, מבתי חולים אחרים, פצועים, עובדים ובני משפחה. "זהו מתקן שיכול לתפקד ללא סיוע חיצוני למשך 72 שעות ואנו ערוכים מבחינת אספקת חמצן, מים, חשמל, סולר ומזון", מוסיפה ד"ר מקל.
נשים הן "כיפת הברזל" ברפואה לדעתך?
"נשים ברפואה מהוות מבחינתי חוד החנית ולא 'כיפת ברזל'. יש כיום יותר נשים במקצוע הרפואה, ומעל 50% מהסטודנטיות בבתי הספר לרפואה הן נשים. רואים היום כניסתן של נשים גם למקצועות שנחשבו גבריים יותר בעבר, כמו כירורגיה או ניהול, וברור שאין משהו שנשים לא יכולות לעשות. מחקרים הראו שתוצאות ניתוחים שבוצעו על ידי נשים מנתחות טובות יותר. הסיבה לדעתי נעוצה בכך שנשים מצויות בפרטים, לא מונעות מאגו ובעלות אינטליגנציה רגשית גבוהה שתורמת לקשר מטפל-מטופל. בסופו של דבר התקשורת עם המטופל משפרת משמעותית את איכות וחווית הטיפול", משיבה ד"ר מקל, בעלת תואר ד"ר לרפואה מהטכניון, תואר שני בניהול מערכות בריאות מאוניברסיטת חיפה ומומחית בכירורגיה כללית ובמנהל רפואי.
מהו ההישג המקצועי שאת גאה בו במיוחד?
"כאחראית על גיוס הרופאים, התפתחותם המקצועית וקידומם, לצד פיתוח תחומי הרפואה בבית החולים, אני מעודדת רופאות ורופאים צעירים לצאת להשתלמויות מקצועיות בחו"ל בתחומים שונים. הערך והתרומה של המשך ההכשרה בחו"ל לרופא.ה ולבית החולים עצומים. אישית יצאתי להשתלמות עמיתים באחד מבתי החולים הטובים בעולם בבוסטון, וכשחזרתי הייתי הכירורגית האנדוקרינית הראשונה בישראל והקמתי את התחום בארץ, על כך אני גאה".
זיכרון מרגש.
"לפני שנה התרגשתי במיוחד מביקור של מטופלת שלי לשעבר. ניתחתי אותה לפני כ-10 שנים, כשהייתה בת 11 עם סרטן בבלוטת התריס. נשאר בינינו קשר מיוחד, וכשהיא הגיעה לסבב קליני במחלקה במסגרת לימודי הסיעוד שלה, היא באה איתי לחדר הניתוח. באותו זמן נותחה במקרה ילדה בת 11 והסטודנטית שלי ליוותה אותה בתהליך. הסיטואציה של שלושתנו יחד בחדר הניתוח הייתה מאוד מרגשת".
עצה לדור הבא של נשים ברפואה.
"הצלחתי לבנות קריירה ולהגיע למקומות ששאפתי אליהם בלי לוותר על אימהות ל-3 ילדים, על תחביבים ועל החיים. אני כל הזמן לומדת, גם בכירורגיה וגם בניהול, עוברת קורסים והכשרות כדי לקבל כלים, מתבוננת, מקשיבה ולומדת גם מאחרים. מאמינה בלעשות דרך ולחוות, ולאו דווקא 'להגיע אל'. לכן מציעה לרופאות צעירות לא לוותר על החלומות ולזכור שאין משהו שאינו בר השגה".
על חמלה ומקצועיות
פרופ' רחל גרוסמן, מנהלת המרכז לגידולי מוח וסגנית מנהל המחלקה הנוירוכירורגית ברמב"ם, סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, ותת התמחות בתחום גידולי המוח בבית החולים ג'ונס הופקינס.
לדבריה הגישה הנשית, שלא שמה את האגו במרכז ההוויה שלה, מאפשרת התנהלות מקצועית ועניינית תוך שאיפה שקטה למצוינות.
"גישה זו מביאה בסופו של דבר להישגים מרחיקי לכת. התכונות הנשיות, הכוללות חמלה בשילוב של רגישות וראייה של העומד מולן יחד עם יכולת מיקוד מטרה, מאפשרת לא רק מתן טיפול מקצועי אלא גם יכולת הכלה. זאת היא 'כיפת ברזל' שמתפקדת במצבי חירום ושגרה ושומרת על כולנו".
הישג מקצועי שאת גאה בו במיוחד.
"קבלת הפרופסורה שלי במסלול האקדמי הרגיל סימלה עבורי אבן דרך בקריירה המשלבת עשייה קלינית, התמקצעות בחדר הניתוח, במקביל להיותי רופאה מדענית פעילה, המובילה פרויקטים מחקריים במטרה לשפר את הטיפול הקיים לאוכלוסיית החולים עם גידולים במוח".
זיכרון מרגש.
"אחת המטופלות שלי אובחנה עם גידול במוח בהיותה אמא לתינוקת בת חודש. חלומה היה לחיות מספיק שנים ולתפקד כך שתוכל ללוות את בתה לכיתה א'. ליוויתי אותה בתקופת המחלה עם מספר ניתוחים, וטיפולים. לא אשכח את היום שהבת שלה עלתה לכיתה א'".
עצה לדור הבא של נשים ברפואה.
"לשבור כל תקרת זכוכית שמנסים להעמיד בפניכן".
ג'נגלינג הוא שם המשחק
ד"ר שפרה אש, מנהלת מחלקת המטולוגיה ואונקולוגיה ילדים והשתלות מח עצם בבית החולים לילדים רות ברמב"ם, סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, התמחתה ברפואת ילדים, בהמטולוגיה ובאונקולוגיה בבית החולים שניידר לרפואת ילדים.
גאוותה הגדולה היא על הובלה של מחקר קליני בינלאומי אירופאי בנוירובלסטומה בעשור האחרון. "הובלת המחקר מאפשרת לישראל להיות מוכרת ומשפיעה בקבוצה האירופאית ולי אישית היא תורמת בהיבט הקליני, המנהיגותי ובהכרה הבינלאומית. במקביל זכיתי להיות יו"ר של האיגוד הישראלי להמטולוגיה אונקולוגיה ילדים, תפקיד בו כיהנתי במשך 2 קדנציות".
רגע מרגש.
"ריגשה אותי צעירה בת 27, שטיפלתי בה לראשונה בגיל שנתיים וחצי עם גידול שממנו הבריאה. בהמשך, הופיעו אצלה גידולים נוספים שגם עליהם התגברנו. כיום, לשמחתי היא מנהלת חיים תקינים, מלאי חוויות למרות כל המגבלות. במשך כל אותן שנים ליוויתי אותה במסע ההתמודדות, ההתגברות וההבראה, ואנחנו בקשר אישי עד היום".
עצה לדור הבא של נשים ברפואה.
"אפשר לנהל קריירה תובענית ומשגשגת וחיי משפחה ולא לוותר על אף חלק מהמשוואה. הדבר דורש לג'נגל, ובכך אנו טובות יותר. תחושת הסיפוק תורמת לשלמות המשפחתית. ולקלינאיות שבינינו, שילוב של מחקר או ניהול מוסיף עניין, מעשיר את העולם המקצועי, מלמד ותורם לידע הקליני, הופך אותנו לרופאות טובות יותר ומונע שחיקה. המפתח להצלחה הוא התמדה, נחישות והיכולת לשים בפרופורציה את הקשיים שבדרך".
מביטה על השלם
ד"ר אסטל סיימן, מנהלת מחלקת נוירולוגיה ב' שבץ, מתמקצעת בטיפול בחולי שבץ ואחראית על תחום השבץ ברמב"ם. את לימודי הרפואה סיימה באוניברסיטת בן גוריון, התמחתה בנוירולוגיה באיכילוב, ותת התמחות במחלות דלקתיות של מערכת העצבים עם דגש על טרשת נפוצה, עשתה בבית חולים בטורונטו.
"נקראתי לרמב"ם כדי להקים מחלקה חדשה ולשפר את הטיפול במחלה נוראית שפוגעת באוכלוסייה עצומה", היא מספרת.
"אני גאה על המינוי לבנות אותה כפי שאני רואה לנכון ולהיות אשת חזון בתחומי. המקצוע מרגש מאוד, במיוחד לראות אנשים צעירים שבזכות החלטות שלי, שנלקחות תוך דקות, קמים וחוזרים הביתה ללא צורך בשיקום. כרופאה צעירה טיפלתי בצעירה בת 32 עם אירוע מוחי לאחר לידה. בעצמי הייתי 3 שנים אחרי לידה רביעית בקנדה, שבה חוויתי סיבוך. הבנתי מהי ההרגשה להגיע למקום לא מוכר, והרגעתי אותה עם ההתנסות שלי. בסופו של דבר היא השתקמה בצורה מדהימה".
עצה לדור הבא של נשים ברפואה.
"נשים צריכות להוביל את עולם הרפואה. אנחנו יותר טיפוליות והוליסטיות, יודעות להביט על השלם ולא רק על החלקים, ולשמור על קשר טיפולי ארוך שנים תוך הסתכלות על המטופל ומשפחתו. הדבר חשוב במיוחד בנוירולוגיה שבה 60%-50% נשארים עם פגיעה ברורה שמפריעה תפקודית. רפואת מוח היא תחום מרתק. ללא מוח אין הרבה משמעות לאדם, והטיפולים עדיין בחיתולים. הקפיצה שקרתה בתחום האונקולוגיה בשנים האחרונות מתחילה אצלנו רק עכשיו, וזהו התחום הבא שיפרוץ. אני מציעה לכל אישה לא לוותר, כי אפשר להשיג הכול, גם מבחינה מקצועית וגם להיות אמא ולהישאר בבית כשהילד חולה".
האדם ולא המגדר
ד"ר ענת איליביצקי, מנהלת מערך הדימות ברמב"ם, למדה רפואה כעתודאית בטכניון, בצה"ל הייתה לרופאה הראשונה בתולדות בגדוד לוחם. 3 שנות התמחות בכירורגיה עשתה ברמב"ם ובנוסף התמחות בדימות והתמקצעות בדימות ילדים, בה הקימה וניהלה את יחידת דימות ילדים.
"הרופאים בישראל ללא קשר למינם נמצאים בחזית בשמירה על בריאות הציבור ובטיפול בחולים ופצועים 24/7 בעורף ובצבא. כולנו עובדים במערכת בעומס יתר ומצליחים לספק שירותי בריאות ברמה הגבוהה ביותר, המקובלת בעולם. גם במלחמה נשים רבות, בהן רופאות, מתפקדות בצורה מושלמת תחת אש, ומוכיחות את מה שלי ברור מזמן - המגדר אינו רלוונטי, האדם הוא זה שמשמעותי".
הישג מקצועי המהווה גאווה.
"כשאני מסתכלת אחורה על התחנות בקריירה שלי, הגאווה היא בעיקר על כך שהלכתי בעקבות החלומות שלי ולא קיבלתי על עצמי תקרת זכוכית מגדרית. התאהבתי בכירורגיה ובסוף שירותי הצבאי התחלתי התמחות בכירורגיה ברמב"ם, בניהולו של פרופ' חשמונאי. היו אז מעט מאוד מתמחות וכירורגיות בכירות בודדות בארץ. דרך הכירורגיה נחשפתי לתחום הדימות, הבנתי שמעניין אותי יותר לפתור את חידת האבחנה של החולים, ולאחר 3 שנים עברתי להתמחות בדימות ברמב"ם והתמחות על בדימות ילדים ולאחר מכן הקמתי את היחידה לדימות ילדים ועמדתי בראשה. באופן טבעי, ועם הניסיון בניהול, נבנה בי הרצון לעמוד בראש המערך לדימות בו גדלתי ולקדמו למרכז מצוינות, ולשמחתי נבחרתי לתפקיד. לא תמיד אמרו לי כן, אבל האמנתי בדרכי ובכל תחנה נמצאו האנשים שנתנו לי את ההזדמנות. אני מודה למפקדי ולמנהליי לאורך השנים על האמון בי ועל הזכות לממש את החלומות ולהתפתח מקצועית".
ומה העצה לדור הבא?
"להקשיב לעצמן, להאמין בעצמן ולתת לעצמן את החירות לממש חלומות. לעיתים יהיו תומכים בדרך ולעיתים מקטרגים, אבל נחישות ומקצוענות תמיד ינצחו. עלינו לתת לעצמנו דין וחשבון אמיתי על הבחירות שלנו בקריירה, ואם הגענו למסקנה שיש דרך מתאימה לנו יותר, לקבל החלטה אמיצה ולחשב מסלול מחדש. חשוב מאוד לאהוב את המקצוע שלנו כל יום מחדש".
לא על העור לבדו
ד"ר אמילי אביטן-הרש, היא מנהלת מחלקת עור והמעבדה לחקר סרטן העור ברמב"ם. את לימודי הרפואה סיימה בטכניון, התמחתה ברפואת עור ומין במחלקת עור ברמב"ם, ודוקטורט בחקר סרטן העור (מלנומה) עשתה בפקולטה לרפואה של הטכניון.
"נשים במלחמה הוכיחו את מעורבותן בכל הרמות, בחזית ובעורף, כלוחמות, רופאות, מטפלות בתחום הנפש ואימהות. היכולת של נשים לתפעל ולהתנהל במקביל במספר רב של גזרות, הנחישות, האופטימיות והעשייה הפכו את כל מה שקורה פה בחודשים האחרונים לאפשרי".
ההישג המקצועי בו את גאה.
"הנהגת מחלקת עור לצד פתיחת מעבדת מחקר בתוכה. קיבלתי את ניהול המחלקה בתקופת הקורונה, ולמרות הקשיים הרבים שהתקופה הביאה איתה, המחלקה גדלה והתפתחה. במקביל הקמתי מעבדה לחקר סרטן העור שאינו מלנומה, סוג שכיח יותר אך פחות נחקר. השילוב הוא מאתגר אך ממלא.
הסיפורים הרפואיים המרגשים הם לאו דווקא הצלחות, אלא המקומות שבהם התקבלו תוצאות שלא ציפינו להן מראש. כשיורדים לשורש העניין, אלה המקרים שמהם אתה לומד הכי הרבה וזה מה שהופך אותך לרופא טוב יותר".
עצתך לדור הבא.
"לחפש את המקום המקצועי שיש לך בו סיפוק, שמסקרן ומאתגר אותך. המשפט 'מי שאוהב את העבודה שלו, לא עובד יום בחייו' הוא נכון לדעתי. וכן לתת מעצמך ולתרום למקום שאת נמצאת בו. המעורבות משנה לא רק את היחס שלך, אלא משפיעה גם על האנשים סביבך".
לימור קלר בשיתוף המרכז הרפואי רמב"ם
