לידה ב"אפטר"
ד"ר כנרת ריסקין גז (34), מתמחה בגינקולוגיה במרכז הרפואי וולפסון. במילואים היא רס"ן ומשרתת כמ"פ פלוגת רפואה.
"המשימה שלנו היא לטפל בחיילים הפצועים שיוצאים מעזה. אנחנו יושבים על הגבול, מטפלים בפצועים ומפנים אותם, אנחנו דואגים לתת להם את הטיפול הראשוני ולייצב את מצבם. כרופאה במילואים, אני מגויסת כולי, באופן טוטאלי. כרופאים אנחנו מתורגלים כיצד להתנהל במצבי חירום", מספרת ד"ר ריסקין.
היא יצאה ל"אפטר" לראשונה רק לאחר מספר שבועות אינטנסיביים מאד בשרות הצבאי, ולא תיארה לעצמה שב"אפטר" הקצר היא תיילד את הדר שלם, גיסתה, בלידתה הראשונה. אלא שלגורל יש תכניות משלו. במהלך ה"אפטר" הקצר, החלו צירי הלידה והדר התקשרה לגיסתה הרופאה בבקשה שתמתין לה בחדר הלידה.
"הדר ואני מכירות כבר למעלה מ-15 שנים, היא כמו אחותי הקטנה. מיד עם קבלת ההודעה, מיהרתי לחדר הלידה. המיילדת אפשרה לי לקבל את הלידה והייתה לנו חוויית לידה מושלמת".
פרופ' ערן ויינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי וולפסון מסביר: "רק בישראל, תתכן מציאות בה רופאה מתמחה מתפקדת במקביל כמפקדת פלוגת רפואה בדרגת רס"ן ולוחמת בקרבות בדרום. הניגוד הבלתי נתפס בין הלחימה והמיילדות והדרך בה ניתן לשלב את שניהם, מרגשת, עוצמתית וייחודית לישראל. גאים ומצדיעים לד"ר ריסקין על לחימתה ומנהיגותה בדרום".
כשנשאלה ד"ר ריסקין, מה המסר שלה לנשים השיבה: "האמינו בעצמכן, אנחנו חזקות ועוצמתיות. אני מאמינה שכל אישה יכולה להגשים את עצמה ולהיות בכל תפקיד שרק תרצה, השמיים הם הגבול. התרומה הנשית האדירה במלחמה נצרבה בתודעה ואין עוררין עליה בכלל, אנחנו נלחמות על הבית ויחד ננצח".
לגלות היריון במילואים
ד"ר דנה בז, (32) בשגרה רופאה מתמחה במחלקת עור בבילינסון, במילואים היא רמ"ד רפואה בפיקוד מרכז.
"התעוררנו כמו רוב עם ישראל לקול האזעקות. בעלי רופא ביחידה מיוחדת. שנינו הופעלנו תוך שעה מרגע הישמע האזעקות. נפרדתי מאליס בתי בת השנתיים, שנשארה אצל הוריי ונסעתי לבסיס בתחושה של חוסר וודאות. בדרך לבסיס התעדכנתי על ממדי האירוע וגודל האסון שפקד אותנו", מספרת ד"ר בז.
היא שירתה במילואים בפיקוד מרכז מה-7 באוקטובר ועד ה-31 בינואר, 2024.
"תפקיד רמ"ד רפואה כולל תחומי אחריות נרחבים בניהול ובקבלת החלטות. התפקיד כרוך בעיסוק שוטף בניהול ובתכנון האירועים האג"מיים מההיבט הרפואי, תכנון הפעלת כוח אדם רופאים/ות, פרמדיקים/ות ואחים/יות, לביטחון שוטף ומשימות מתפרצות, תחקור אירועי רפואת שגרה וחירום. זאת כדי לשפר את המענה הניתן לחיילים בשטח ומתן מענה רפואי שוטף לחיילים ולחיילות בפיקוד, בדגש על נפגעים מיחידות שנלחמו מעבר לגבול ללא רופא יחידה זמין, וגם מעקב אחר הפצועים ותהליך ההחלמה שלהם".
תפקידה בבית החולים הוא תפקיד קליני בעיקרו, במסגרתו טיפול בחולים במחלקת עור. "לעומת התפקיד בבילינסון, התפקיד הצבאי יותר ניהולי ומשלב ידע קליני. בנוסף במיל' קיימת יכולת להשפיע בצורה רחבה יותר על הנעשה בשטח, מהפן של ניהול משאבים ורפואה מונעת, שמתורגמת לירידה בתמותה בשטח".
בתחילת המלחמה, גילתה ד"ר בז שהיא בהיריון: "בעלי לא היה זמין בשל תפקידו ויכולתי לבשר לו את הבשורה רק בחלוף מספר ימים. זו חוויה מטלטלת לגלות על היריון רחוק מהבית, בתקופה של מלחמה ואי וודאות עצומה לגבי העתיד, תקופה של אבל על אובדן של חברים שנרצחו או נפלו בקרב".
עם הציוד על הגב
ד"ר תהילה מגד-בוק (35), רופאה בכירה במחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי סורוקה. במילואים, משרתת כרופאה.
"ב-7.10 גויסתי ונסעתי צפונה בתחושה שהנה נפתחת חזית גם שם. לאחר כחודש המתנה ואימונים, הפלוגה שלי קופלה. חבר —רופא, סיפר לי שחסרים רופאים בגדוד שלו, החלטתי להסתפח לאותו גדוד חי"ר מתמרן של יוצאי גבעתי. הייתי עם הגדוד חודש וחצי בעזה כחוליה רפואית קדמית, כשהמטרה היא שהטיפול הרפואי הראשוני ומציל החיים, יינתן כמה שיותר מהר בשטח. לכן כל הציוד הרפואי לשעת חירום 'הלך' איתי על הגב. כמות הציוד הייתה תלויה במה שיכולתי לסחוב. כאשה קטנה פיזית, ולוחמת לראשונה (בסדיר שירתי בחיל המודיעין), השקעתי לא מעט מחשבה לגבי ההתנהלות שלי ומה אני מכניסה לתיק, כדי שמצד אחד יהיה לי כל הציוד הרפואי למקרה הצורך, ומצד שני לא אעכב את הכוח בגלל תיק כבד ומסורבל מדי.
יש משהו עוצמתי בחיבור של כוח רפואי שצמוד לפלוגה, שבו את מרגישה שהפלוגה היא 'שלך', שחייליה באחריותך, ואם קורה להם משהו זה 'עלי'. זו אחריות גדולה וגם סיפוק עצום כשברגע האמת אני מצליחה למלא את התפקיד שלי. אלה הרגעים שאני לוקחת איתי: התודות מהחיילים שטיפלתי בהם, וגם את אלה שאמרו שעצם העובדה שהכוח הרפואי היה שם איתם, גרמה להם להרגיש בטוחים יותר. מצד שני יש גם תחושת כוננות תמידית ופחד מכישלון אפשרי. עיקר הסיוטים שלי במלחמה לא היו מכך שאפגע, אלא מחשש שלא אצליח לטפל כראוי. היו לי לא מעט חלומות שבהם אני מנסה להכניס טובוס ולא רואה מיתרי קול, או לא מצליחה לעצור דימום, להכניס נקז, או את המינון הנכון של קטמין, למרות הניסיון הרב שיש לי בעבודתי במחלקה בבית החולים, ובהצלחה יומיומית בטיפול במטופלים עם בעיות שונות ומורכבות.
השארתי בבית את גלעד בעלי עם 3 ילדים בני 6.5, 4.5 ו-1.5. לא היה פשוט להיפרד לזמן ממושך כל כך וגם לא פשוט לחזור. כמו שאמרה הבת שלי: 'אמא, כשהלכת היה קשה אבל עכשיו כשחזרת יותר קשה כי כבר התרגלנו'. בלי גלעד כל זה לא היה יכול להתקיים. המלחמה הזו היא רגע האמת, הסיבה שבגללה התנדבתי למילואים. כמו רבים אחרים, זה היה הזמן שלי לקום ולעשות".
רופאה צמודה
ד"ר נעה גיפס (32), רופאה מתמחה במערך האורתופדי של המרכז הרפואי הלל יפה. סר"ן במילואים בגזרה הצפונית כרופאת פלה"ק- פלוגת החייאה קדמית.
באותה שבת, קיבלה ד"ר גיפס את הטלפון שבישר לה כי עליה להגיע לגזרה הצפונית במהרה. היא לא חשבה פעמיים, ארזה את חפציה והחלה את דרכה לכיוון צפון כדי לתפוס כוננות בשטח, מתוך חשש כבד שהמלחמה בדרום תתפשט גם לצפון. כחלק מהמשימות של הפלה"ק, צוותה למחלקת ניוד שהינה חלק מכוח לוחם על האמרים שאחראי בין היתר, על הובלה ופינוי נפגעים. ד"ר גיפס היא הרופאה היחידה בצוות שכולל גברים לוחמים.
חודשיים לאחר מכן שוחררה ממילואים וחזרה לעבודתה במערך האורתופדי. בשבוע שעבר נקראה שוב לדגל. "העובדה שאני האישה היחידה בצוות לא רלוונטית. מה שחשוב הוא להעניק טיפול רפואי ראשוני מציל חיים", מסבירה ד"ר גיפס.
"המחשבה להצטרף לכוח לוחם העלתה חשש אבל מהר מאוד לוחמי הכוח הבינו שהדבר החשוב הוא שיש איתם רופאה צמודה, שתפקידה לתת מענה רפואי מהיר ומקצועי. אני רוצה להודות לתושבי הצפון שפתחו בפנינו את בתיהם, לרבש"צים ולכיתות הכוננות של היישובים שפועלים אתנו בשיתוף פעולה – זה לא מובן מאליו".
לטפל גם בחרדה
אורטל ארז, אחות במחלקה לרפואה דחופה בשערי צדק וסטודנטית לקורס על בסיסי ברפואה דחופה. במילואים חופ"לת בגדוד 895 בחטיבת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף.
"התפקיד שלנו הוא לתת טיפול ראשוני בזירת האירוע בלכודים תחת הריסות, בשל אסונות טבע כמו רעידות אדמה או קריסת מבנים בזמן מלחמה. ב-7 באוקטובר, סיימתי משמרת לילה בבית החולים. הפלאפון השמיע אזעקה, ואז התחילו להגיע ידיעות, עדיין לא עיכלנו את גודל האסון. התייצבנו בקריית שמונה, שם שירתי כ-60 ימים. השתחררנו לריענון בן שבוע, מיד אחריו התגייסתי לתפקיד חובשת בתאג"ד של גדוד 9203 של חטיבת המילואים 'אלכסנדרוני', אשר בגבול לבנון, הייתי האישה היחידה בגדוד. התפקיד שלי במילואים דומה לתפקיד במיון, עם פצועי טראומה. ההבדל הוא שבמיון אנחנו צוות גדול, מספר אחיות ורופאים מכל הדיסציפלינות. בשטח אנחנו צוות מצומצם וקטן שצריך לטפל במספר פצועים, מתוך החובשים שהיו לצדי, רק אני הגעתי עם הידע הרפואי מהאזרחות. ניסינו בכל זמן פנוי לעשות תרגולים ולדמות מצבים ותרחישים אפשריים, רפואת השטח היום מאוד מתקדמת. כך למשל היה לנו וידאו לרינגוסקופ קטן וקומפקטי (טכניקה המאפשרת סקירה של מיתרי הקול והלוע), הוא פועל על סוללות שהצלחנו להשיג כתרומה. באחד מהמטחים על קריית שמונה נפגעה מסעדה. זו הייתה שעת ערב במרכז מסחרי בעיר. פרצה שריפה, רכבים עלו באש ובעל המסעדה המשיך לעבוד כאילו לא קרה כלום, זו הייתה סיטואציה מוזרה. פרצנו לכל החנויות שהיו סגורות לוודא שאין לכודים והוא היה מנותק, כשביקשנו ממנו להתפנות הוא סירב, הבנתי שהוא לקה בחרדה. בהכשרתי אני גם מטפלת CBT. בצה"ל ובדגש על המלחמה הנוכחית, הקפידו שנהיה ערים לסיטואציות כאלה. ניגשתי אליו, קראתי לו בשמו והסברתי לו את הסיטואציה, כשכל הזמן אני מקפידה להיות אתו בקשר עין, לבסוף הוא הסכים לצאת החוצה. כעבור מספר שבועות עברנו שם והוא זכר אותי והודה לי. לאחר המקרה הבנתי את השליחות שיש בתפקיד שלי, ברשותי נמצאתי הכלים לזהות ולהעניק לאזרח את הטיפול לו הוא זכאי ואף להציל חיים במקרים רבים".
כירורגיה על ספינה
ד"ר בת אל דהן רופאה מתמחה בכירורגיה כללית באיכילוב. סרן במילואים משרתת ככירורגית בצוות טראומה מושט בחיל הים.
"ב-7 באוקטובר הייתי בבית, כמו כולם האירוע החל באי וודאות. פרופ' גיא להט מנהל החטיבה הכירורגית, וד"ר דרור סופר מנהל מערך הטראומה, קראו לכל מי שהיה זמין להגיע לאיכילוב ולהיערך לקליטת פצועים, שלא אחרו להגיע. מספר ימים אחר כך, נתבקשתי מהיחידה להיות בכוננות להפעלה, כשבוע אחרי התייצבתי למילואים, עד היום עם צו מוכנה לקריאה", מספרת ד"ר דהן.
במילואים היא רופאה כירורגית, חלק מצוות שאחראי על מתן מענה כירורגי וטיפול מתקדם לפצועים על ספינה, במתאר בו לא ניתן לפנות אותם לבית חולים. כך יצאה למספר הפלגות בנסיבות שונות, בהן הצוות נערך בהקמת סוג של חדר ניתוח על ספינה וערוך לתת טיפול. "למענה במתאר שכזה - ניתוח חירום על ספינה, יש משמעות מאוד גדולה ואנחנו עושים הכנה יסודית מבחינת היערכות ותרגול על הספינה. ההפלגה הארוכה שהייתה לי במהלך המלחמה ארכה עשרות ימים. הנוכחות שלנו משמעותית ועל כן אני עדיין בכוננות ליציאה, עם תיק מוכן להפלגה".
לדבריה, לבית החולים הגיעו פצועים בכל יום, לרוב בפינוי מוסק, להם נדרש הצוות למענה. "בבית החולים ככירורגית טיפלתי בלא מעט פצועים, את חלקם אפילו ניתחתי. למעשה ככירורגים התפקיד הוא ממשי, ויש עלינו אחריות להעניק מענה מקצועי ברמה מקצועית וטובה ככל שניתן. המלחמה הזו פוגשת אותי במקום של מחויבות גדולה לתפקיד שלי ולמדינה שלי".
לשחרר ולנשום
קטי בורלק (44), אחות וסגנית מפקדת ר"מ 2 בבית החולים בני ציון. במילואים רס"ן וסגנית מ"פ.
"לפני שנה פרשתי משירות קבע של 20 שנות שירות בחיל הרפואה. מיד לאחר השבת השחורה, קיבלתי הודעה מחברה ששירתה איתי, ונדרשה לפתוח את ר"מ 2 בבית החולים בני ציון. אלא שהחברה הייתה בחו"ל וחיפשה טיסת חילוץ. הגעתי לסייע ולפתוח את היחידה. החל מ-10.10.23 אני במילואים. ר"מ 2 בני ציון זו יחידה המטפלת בפצועי מלחמה הזקוקים לשיקום. אנחנו מקבלים את הפצועים לאחר אשפוז ודואגים לכל הצרכים שלהם. יש לנו הכרות עם החיילים ובני המשפחה, ומלווים אותם בכל רגע, יום ולילה. משימה זו שונה מאוד מהמטלות של אחות במחלקה. במחלקה, אחות נותנת טיפול תרופתי, מדריכה, מסייעת בתפקוד יום יומי לפי תכנית טיפול, מסיימת משמרת והולכת לביתה. בר"מ 2 אני מכירה את הקשיים, החוזקות, הפחדים והחלומות, של כל אחד מהחיילים. אני בקיאה בטיפול הרפואי ודואגת לדברים גדולים כקטנים. החל ממברשת שיניים ועד לתאום יעוץ אצל רופא מסוים בבית חולים בקצה האחר של הארץ. בערב כשה'משמרת' נגמרת, ממשיכה המשימה לייעל עוד את המעטפת, כדי שתחבק אך תיתן כוח, תטפח ותחזק ובעיקר שתוביל להחלמה פיזית ונפשית", מספרת בורלוק.
בחייה האזרחים לפני המלחמה, הקימה מיזם שמטרתו לסייע לבני משפחה להתמודד עם משברים בריאותיים. המטרה היא להנגיש ליווי וניהול משברים בריאותיים עבור חולים ובני המשפחה, בדומה למודל שמציע ר"מ 2.
"אחד הרגעים המרגשים שפגשו אותי בר"מ 2 היה עם אמא של אחד החיילים. אישה בגילי שחייה נעצרו. החרדה, הסבל והכאב שלה כאם גדולים ועצומים, לצד האחריות לכל מה שקורה עם בנה הפצוע. בשיחה איתה, הבטתי בעיניה ואמרתי שעכשיו היא יכולה לשחרר, מותר לה. צוות המחלקה ואנחנו כאן בשביל הבן שלה. הסברתי לה שעליה לטפל בעצמה, כי הכוח שלה הוא הכוח של בנה. ראיתי כיצד ברגע אחד היא הצליחה לנשום. שתינו דמענו. ברגע הזה הבנתי שאני נמצאת במקום שבו אני צריכה להיות, ושזו בעצם הסיבה האמתית שבגללה הקמתי את המיזם שממתין עד שאחזור".
