"אני לא מרגישה שאני מסוגלת להמשיך, אני מוצפת" – כך אמרה לי שיר (שם בדוי), נערה בת 18, לקראת גיוסה לצה"ל. השנתיים האחרונות היו קשות עבורה מבחינה חברתית, כמו לרבים מבני ובנות גילה, לנוכח המגפה. לא עזרה העובדה שהיא מתלבטת בזהותה המינית כבר שנים, ולאחרונה לאחר גישושים זהירים, החלה קשר זוגי ראשון עם צעירה בת גילה. "במקום לשמוח ולשתף את כל העולם, אני עסוקה בהסתרה", היא אומרת לי, "ואני מפחדת מהצבא, מהמלתחות, מפחדת מהכול".
רמי (שם בדוי) בן 59, רווק ללא ילדים סיפר לי בפגישה: "אני מבין שאיחרתי את הרכבת, שכבר לא יהיו לי ילדים. משפחה משלי. זו החלטה מודעת שקיבלתי, הייתי יכול להיות חד הורי, או הורות משותפת, אבל לא הייתי בטוח שאני שם. עכשיו יש ימים שאני מרגיש מאוד לבד, ומתחרט. אתה יודע דוקטור", הוא מוסיף בחיוך מר, "גם לא הכי כיף להזדקן לבד בקהילה שלנו שמקדשת נעורים... אני מרגיש שאין לי כל כך מה להציע".
שיר ורמי מייצגים שני פנים, מתוך אינספור מטופלים על הקשת הלהטב"קית, בהם אנו פוגשים כאנשי מקצוע יום-יום. נכון, יאמרו רבים, להיות גיי או טרנס בישראל בשנת 2022, לא דומה למה שהיה כאן לפני 50 או אפילו 20 שנה, אבל המחשבה שכיום "לצאת מהארון" זה עניין פשוט, ולחיות כגיי או טרנס זו אופציה קלילה – שגויה מהיסוד.
נתחיל מהעובדה שתהליך היציאה מהארון, הוא מורכב ורב ממדים ברמה אישית וחברתית, ובוודאי אינו הליך של זבנג וגמרנו. הוא מתחיל בהתלבטות פנימית, לעתים ארוכת שנים ומייסרת, עד שאדם מכיר ומקבל את השונות שקיימת בתוכו (רבים, למרבה הצער, עדיין חווים זאת כפגימות). הוא ממשיך בדרך להציג את אותה שונות לסביבה הקרובה (הורים, אחאים, סבים, חברים קרובים), והרחוקה יותר – (מעגלי משפחה, עבודה וחברה). אין סדר אחד שמתאים לכולם, ואין קצב אחד שמתאים לכולם. ומעבר לכך, זה אינו תהליך דיכוטומי: כך, גם אדם שיצא מהארון כהומו בפני משפחתו, לעתים ממשיך להסתיר את זהותו המינית במקום עבודתו, ואפילו מעבר לכך – אדם יכול "לקבל את עצמו ולצאת מהארון בפני עצמו", אך לרוב זה יהיה ב-90%, לא 100%. ואותם 10% הנותרים יכולים בהחלט לנקר בנפשו.
מעבר להליך האינטרה-פסיכי (בתוך נפשו שלו), שאדם להטב"ק עובר – יש חברה וסביבה בה הוא צריך לתפקד ולהתמודד. ולמרות ההתקדמות הרבה שחלה בחברות ליברליות בהיבט הזה, הדרך שלפנינו עוד ארוכה. מחקרים רבים מצביעים על האפליה הממוסדת הנטועה עמוק כלפי אוכלוסיות להטב"ק במגוון אזורים. כך לדוגמה, מחקרים עדכניים מצביעים על אפליה זו במוסדות החינוך הגבוהים ביותר בארה"ב, אלה שלכאורה אמורים לשאת את דגל השוויון. 71% מהצעירים על הקשת הלהטב"קית דיווחו שהם חשים מופלים על רקע נטייתם המינית או המגדרית באוניברסיטאות שנדגמו בארה"ב, 2/3 מהם דיווחו שגורמים רשמיים ניסו לעודדם "לשנות את נטייתם חזרה". כמעט 1/3 מבני הנוער דיווחו על בריונות והצקה בבתי הספר לעומת חמישית מעמיתיהם הסטרייטים. חלק ניכר מתארים את התחלת הלעג וההצקות כבר בגילים מוקדמים ביותר 9-8.
מה אומרים המחקרים?
עוד בטרם התבררה תרומת המגיפה העולמית שבוודאי הביאה להחמרת המצב, היו הנתונים שדווחו מארה"ב מזעזעים: 39% מבני נוער שהזדהו כלהטב"קים דיווחו ב-2020 ששקלו ברצינות להתאבד בשנה החולפת (רובם בני 13-17). מספר מעורר פלצות – 71% מהם דיווחו על חוויות של "ייאוש או דיכאון" שליוו אותם לפחות שבועיים בשנה בחולפת. עשרות מחקרים חוזרים ומבססים את הממצא העצוב, לפיו הסיכון של נוער הומו-לסבי לפתח הפרעות חרדה ודיכאון גבוה משמעותית מזה של עמיתיהם הסטרייטים, כמו גם הסיכון שלהם לפתח הפרעות נלוות – שימוש לרעה בממכרים (אלכוהול, סמים, תרופות מרשם), הפרעות אכילה, פגיעה בתפקוד האקדמי והחברתי ועוד.
מה עושים באיכילוב לנוכח הגל הזה?
השינוי מתחיל מלמעלה: איכילוב מנווט בידי הנהלה שחרטה על דגלה שוויון וגיוון (diversity). גיוון משמעו שכל אוכלוסיות המיעוט, לא רק להטב"קים, מיוצגות בקרב כל שכבת העובדים של המוסד. החשיבות של גיוון למקומות עבודה (לעובדים ולמטופלים במקרה של בית חולים), אינה ניתנת להפרזה – אם אדם מגיע למקום ורואה בו רק סוג אחד של אנשים, מאותו צבע, מאותה דת ומאותה נטייה מינית – כל הדיבורים שבעולם על שוויון לא ישכנעו אותו. אבל אם אדם רואה מולו סביבת עבודה מגוונת, בה מיוצגים כל קצווי הקשת האנושית המופלאה, על כל צבעיה וגווניה, הוא יכול להרגיש בנוח לחשוף גם את השונות שלו, ולהרגיש בטוח בה. בתי החולים בישראל, ואיכילוב בראשם בהיותו בית החולים הגדול בתל-אביב, מהווים איים של נורמליות מאחה, בתוך סביבה חברתית לא פשוטה, רווית שסעים ומקוטבת.
למעשה, המשימה שניצבת בפנינו פשוטה – לטפל בכל אדם, ולנסות לסייע, בלי קשר למגדר, להעדפה מינית, לדת או ללאום. אבל זו גם המשימה המורכבת ביותר שיש. נקווה שנדע לעמוד בה.
ד''ר אורן טנא הוא פסיכיאטר, מנהל המכון לבריאות הנפש מבוגרים, וסגן מנהל המערך הפסיכיאטרי, איכילוב
בשיתוף איכילוב
