א', בן 17 מצפון הארץ שמגדיר עצמו "הומוסקסואל בארון", נסע שעה וחצי באוטובוס כדי לפגוש את חבריו בארגון הנוער הגאה איגי בתל-אביב. "אני לא חי חיים אמיתיים כמו גיי, בצפון הארץ שם אני מתגורר ובבית הספר שלי", סיפר במסגרת מחקר ישראלי שתיעד בעשור האחרון חוויות של נוער להט"בי. "יש פשוט שוני רב", הסביר א', "אני זוכר בכיתה ח' חבר שהתנהג בצורה נשית, והיה סופג עלבונות והשפלות על בסיס יומיומי מהבנים האחרים, ואף אחד לא רצה להיות חבר שלו. לכן אני מעדיף להישאר בארון ולפגוש אחת לשבוע חברים מהקהילה שהם כמוני. הם יודעים איך אני מרגיש כגיי, ולא שופטים אותי. הייתי כמו נער בועה לזמן רב. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשיכה המינית שלי מבלי להגיע למסקנות כואבות בדבר עתידי בחיים כגיי".
"אני סובלת מ'לסבופוביה' בבית הספר כבר שלוש שנים", סיפרה במסגרת המחקר ת', נערה בת 17 ממחוז דרום. "אני לא יודעת איך, אבל מישהו הניח שאני לסבית וחשף את זה מול כל הכיתה. זה היה מטורף! פתאום הנערות ממש התעלמו ממני, רוב החברות הטובות שלי התרחקו, והבנים העליבו אותי וקראו לי 'דייק'. לא יכולתי לספוג את היחס הזה, אז הפסקתי ללכת לבית הספר לתקופה מסוימת, וגם הפסקתי לאכול, הייתי ישנה כל היום והתחלתי לשתות אלכוהול. אז אימא שלי שלחה אותי לפסיכולוג, אולי היא קיוותה שהוא יצליח לשנות את הנטייה המינית שלי".
מודל כוללני
מחקרים מעידים על שכיחות גבוהה יותר של הפרעות רפואיות פיזיות ונפשיות בקרב מתבגרים להט"בים בהשוואה למתבגרים הטרוסקסואלים. עבודות רבות מזהות אצל נוער מהקהילה הגאה שיעורים גבוהים יותר של תסמיני דיכאון, חרדה, נטיות אובדניות וניסיונות אובדניים, שימוש בסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה והתנהגות מינית מסוכנת. עם זאת, כיום כבר ברורה ההבנה כי הנטייה המינית כשלעצמה אינה פתולוגית, אלא שהיחס של החברה לנוער להט"בי הוא שמשפיע על המצוקה והעלייה בתחלואה. בעוד ששאר המתבגרים נאלצים להתמודד עם שינויים התפתחותיים דרמטיים במעבר לגילי הבגרות, מתבגרי הלהט"ב חווים את אותם השינויים, בתוספת אתגרים שקשורים לסטיגמה החברתית ביחס לנטייתם המינית. עם מצוקות מסוג זה מתמודד צוות מרפאת המתבגרים בבית החולים דנה-דואק לילדים שבמרכז הרפואי תל-אביב.
"מרפאת המתבגרים עובדת בהתאם למודל כוללני ביו-פסיכו-סוציאלי, שרואה את המטופל בתוך מארג החיים, ומנסה להבין את המתבגרים בתוך חייהם, לרבות בהיבטים ביולוגים, פסיכולוגיים, בינאישיים וחברתיים, כדי לסייע להם בהתמודדות בחיים ולשפר את מצבם הבריאותי", אומרת ד"ר טל שניר, מומחית לרפואת ילדים, מנהלת מרפאת המתבגרים ויו"ר החברה הישראלית לרפואת מתבגרים. "אנחנו מנסים להסתכל על המטופלים שלנו במצלמה הכי רחבה, ב'זום אאוט'".
למרפאה פונים מתבגרים עם מגוון בעיות, כאשר נטייה מינית מהווה היבט שצף ועולה במהלך הטיפול. "גיל ההתבגרות הוא שלב שמאופיין במעבר מילדות לבגרות, וברצף הזה שנמשך לרוב כ-6-5
שנים, המתבגרים מעצבים את חייהם כבוגרים ואת האישיות שלהם, וגם חווים במקרים רבים את ההתנסויות המיניות הראשונות שלהם", אומרת ד"ר שניר, "לכן נושאי המיניות והזהות המינית תופסים חלק משמעותי במודל הטיפולי".
המפגש הראשון במרפאה כולל לרוב מעבר על שאלון מובנה, דרכו מבקש צוות המרפאה לשמוע את המתבגר/ת ואת הבעיות שמטרידות אותו/. השאלון כולל גם התייחסות לנטייה והתנסות מינית, לצד נושאים נוספים כגון אינטראקציות חברתיות והרגלי אכילה.
"צוות המרפאה נותן מקום רב לאי הבהירות ולניסיון להבין את המתבגרים בשפה שלהם. חשוב להבין שלא מדובר במרפאה לייעוץ מיני, אלא במרפאה שעוקבת בהיבטים רבים שמבקשים לתת מענה נרחב לרפואת המתבגר, מתוך הבנה שיש בהם מקום גם לנושאי מיניות ומגדר".
ללא דעה מוקדמת
אחד האתגרים המרכזיים של צוות מרפאת המתבגרים הוא בתהליך מתמשך של התעדכנות בשינויים שעוברים על קהילת הנוער הלה"טבי עם השנים, בשפה ובאינטראקציות הייחודיות לקהילה.
"כרופאת מתבגרים חשוב לי להיות מעודכנת כדי להבין טוב יותר את חיי המתבגר ולא להראות מרוחקת. הדיבור על מגדר ומיניות בשפה העברית מאתגר. אני במרפאה כבר 11 שנים, ולקח לי זמן רב להגיע למקום שבו אני מצליחה לדבר בשפה שבה המתבגרים יבינו את השאלות שלי ויתנו את התשובות הכנות ביותר. חשוב לא לבוא אל המתבגרים ממקום שיפוטי שמניח הנחות מראש, ללא דעות מוקדמות. אם מתבגר מגיע למשל בלבוש מסוים, זה לא אמור להשליך על איך שהוא חושב או מתפקד בלימודים, בבית או בחברה", מסבירה ד"ר שניר.
ככל שגוברת המודעות הציבורית לקהילת הלהט"ב, חל שינוי באופיים של הסיפורים שנשמעים במרפאה, ועלייה במספר המתבגרים סביב הגילים 13-12 שמרגישים בנוח לדבר על נושאי מיניות במילים פחות מוחלטות והצהרתיות.
"יותר ויותר מתבגרים מרגישים בנוח לומר שהם עדיין לא בטוחים בזהות המינית שלהם, שהם עדיין מתלבטים ועוד לא יודעים למי הם נמשכים. אני שומעת משפטים מנערות כמו 'היו לי התנסויות עם בנות, אבל אני לא בטוחה שאני לסבית'. יש לי בחדר הטיפול את דגל הגאווה, וכשמתבגרים רואים אותו, זה מקל עליהם להתבטא בנושאים הקשורים לנטייה מינית בחופשיות רבה יותר. הם מבינים שהגיעו למקום בטוח יותר להציף את הנושאים האלה. אני רואה מתבגרים שנכנסים לחדר, מביטים בדגל ומיד מחייכים אלי", מספרת ד"ר שניר.
לעתים השיחה מתגלגלת לנושאים של נטייה מינית להט"בית במקרה, אצל מתבגרים שפנו למרפאה בגלל בעיה אחרת. "יש מטופלים עם הפרעות אכילה שיכולים לספר על נטייה מינית כלשהי ואומרים לי שזו הפעם הראשונה שהם נחשפים בפני מישהו בנושא הזה".
קידום בריאותם של מתבגרים שמתלבטים ביחס לנטייתם המינית או כאלה שמגדירים עצמם כלהט"בים, עשוי למנוע הידרדרות במצבם הרפואי ולשפר את האמון שלהם במערכות בריאות, כדי שימנעו מהנטייה להתרחק ממוסדות רפואיים, כזו ששורה בקרב רבים לקהילת הלהט"ב הבוגרת, בעיקר טרנסג'נדרים. "המרפאה מאפשרת למתבגרים להביא את עצמם לידי ביטוי, לספר את כל אשר על ליבם מבלי שתינקט כלפיהם עמדה שיפוטית, ומתאימה לכל מתבגר תוכנית מעקב רפואי וטיפולים אישית כדי לסייע להיטיב עם מצב בריאותם הפיזי והנפשי, ואף מסייעת בהפניית מתבגרים למסגרות תומכות נוספות בקהילה לפי הצורך", מסכמת ד"ר שניר.
בשיתוף איכילוב
