דיכאון וחרדה בקרב מתבגרים וצעירים הם עניין שכיח. כהורים קשה לשים את האצבע ולהבין מתי הם סתם "מתנהגים כמתבגרים", וההסתגרות, מצבי הרוח ושינויי ההתנהגות הם תואמי גיל, ומתי צריך להתחיל לדאוג. בשנה וחצי האחרונות הקושי גדל אף יותר כי ההסתגרות והבידוד החברתי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. בתקופה זו אנו רואים עלייה ניכרת בפניות על רקע של דיכאון וחרדה ברמה חריפה, כשרף הגיל הולך ויורד.
לפני הקורונה זה היה יותר פשוט
בעבר, כשהיו מגיעים לטיפול צעיר או צעירה, שהיו מסתגרים בחדרם שעות ממושכות למשך ימים ארוכים, היינו מבינים שמדובר במצב חמור ומדאיג של חרדה ודיכאון הדורשים התערבות מקצועית. היינו מניחים שקיים קושי לבוא במגע עם מצבי חיים נורמטיביים ואירועים שמתרחשים בחוץ.
כיום, אחרי סגרים ארוכים ובידודים, כשהם נחשפים למסרים מפחידים בתקשורת על מציאות מסוכנת, חולי ומוות, החרדה מהעולם שבחוץ הופכת להיות לגיטימית ומובנת. אפילו הגיונית. היכולת של צעירים להתמודד עם בעיות שכיחות ושגרתיות, כמו אתגרים חברתיים וקשיים ביחסים עם בני משפחה, נפגעה במהלך משבר הקורונה ולכן פעמים רבות קשה יותר לשים את האצבע ולאבחן שמדובר בדיכאון אמיתי או בחרדה.
הסימנים שיאפשרו לדעת מתי יש להרים "דגל אדום"
ירידה ניכרת וארוכת טווח בתפקוד יותר משבועיים רצופים - כאשר נראה ירידה ניכרת בתפקוד שנמשכת יותר משבועיים רצופים, המלווה בתחושות של עצבות, ייאוש, ירידה באנרגיה ובמוטיבציה לעשות דברים שבעבר המתבגרים נהנו לעשות, כמו חוגים, תחביבים, בילויים וכדומה – יתכן כי מדובר בדיכאון.
תסמינים הקשורים בשינה - קושי להירדם, התעוררות לפנות בוקר או לחילופין קושי לקום ושינה מרובה במהלך היום.
שינויים בהרגלי האכילה - ירידה בתיאבון, ירידה פתאומית במשקל או להיפך – בולמוסי אכילה.
חרדה שפוגעת בתפקוד היומיומי – חרדה היא תגובה נורמטיבית וטבעית למצבי חיים מפחידים או מאיימים. במיוחד בתקופת קורונה או טילים, פחד וחרדה הם חלק מהחיים ויש להם מקום במנעד הרגשות של כל אדם אבל כשהחרדה פוגעת בתפקוד ומלווה בתחושות כמו לחץ בחזה, דופק מואץ, הזעה, רעד, קושי לנשום, בחילה, סחרחורת ועוד, יש לפנות לטיפול.
איך מתמודדים?
- ראשית, חשוב להעניק מקום ותוקף לקושי שלהם. הרבה פעמים קשה לנו כשקשה להם. הסביבה מתמודדת עם הקושי באמצעות התנגדות, התעלמות או הכחשה: "הכל בסדר, לא קרה כלום, את סתם מגזימה". מתבגר שמקבל תיקוף ואישור של החוויה שעובר עם אמירות כמו: "באמת קשה לך", "אנחנו רואים אותך" – מקבל לגיטימציה שמרגיעה ומחברת אותו לעצמו.
- להבין מאיפה מגיע הקושי וללמוד להפחית את המצוקה - פעמים רבות עם התחלת הטיפול ותהליך הבירור, עולה כי החרדה או הדיכאון שהיו גורמי המצוקה שהביאו לפנות לטיפול, הם חלק מתגובה לקושי רחב יותר שעד כה אולי לא עורר מצוקה שדרשה התייחסות. מבחינת המענה הטיפולי, גישות טיפוליות שונות מציעות דרכים שונות להתייחס לקושי ולמצוקה. לעתים ההתמקדות תהיה ברכישת מיומנויות להרגעה עצמית וויסות, ולעתים בזיהוי של דפוסים נפשיים, שתובנה לגביהם יכולה להפחית מצוקה.
- לדבר, לתקשר ולהתעניין - לשאול אותם בעדינות לשלומם, לבטא את תשומת הלב שלנו לשינויים במצבם ולהתעניין בפתיחות ובסקרנות במה שעובר עליהם. נכון, הם לא תמיד ממהרים לשתף, אבל תמיד כדאי לנסות שוב או לחשוב על מישהו אחר שאליו הם יפתחו. עצם השיחה יכול להביא להקלה. לעיתים השיחה תציף קשיים חמורים יותר שמצריכים פנייה לעזרה מקצועית וקבלת טיפול.
הורים רבים מופתעים לגלות שכאשר הם מתעניינים, מתגלים בשיחות כאלה תכנים הקשורים בהפרעות אכילה, מחשבות אובדניות, שימוש בחומרים ופגיעה עצמית. על אף שדברים כאלה עלולים להישמע מבהילים בהתחלה, השיתוף בהם הוא בדרך כלל חוויה טובה וחשובה עבור צעירים, ומהווה התחלה של שינוי. כדאי לדעת שבהרבה מאוד מהמקרים אפשר לטפל בהצלחה והעזרה שניתן לקבל יכולה למנוע החמרה ולסגל דרכי התמודדות טובות.
בני נוער וצעירים יודעים לבקש עזרה
למרות שבני נוער לרוב מסתגרים ונמנעים מלשתף במצבם, אנו רואים במרכז הטיפול לצעירים עלייה בביקוש לטיפול מצידם של מתבגרים וצעירים. כמטפלים אנחנו רואים בכך עובדה משמחת, שמצביעה על פתיחות ונכונות להיעזר ועל ירידה בבושה ובהסתרה. אנחנו מזהים את העלייה המשמעותית בכמות הצעירים הסובלים מחרדה ודיכאון גם כקשורה בהשפעותיה הישירות של התקופה האחרונה ושל ההתמודדות עם מגפת הקורונה שכללה סגרים, ניתוק חברתי וחשיפה להפחדה בתקשורת.
גם אם הוא רק מתבגר טיפוסי - עדיין כדאי ורצוי לעזור לו
בכל מקרה ובכל רמה של דיכאון וחרדה כדאי ורצוי לגייס עזרה ותמיכה מהמערכות החברתיות הטבעיות הסובבות כל אחד ואחת מאיתנו. גם כשהם מסתגרים בחדרים, טורקים דלתות ונוהמים, הם עדיין זקוקים לשיח, להתעניינות ולתחושה שרואים אותם ושאכפת לנו מהם.
אם וכאשר ישנה תחושה שהמצב לא משתפר או אף מחמיר, אין סיבה להישאר עם זה לבד. אפשר וכדאי לפנות לעזרה והתערבות מקצועיות.
אורית נוימן MSW היא מטפלת במרכז הדספייס ירושלים
