בשנים האחרונות התפתחה סביב המושג השחוק "התמכרות למסכים" דיכוטומיה מעט צדקנית. המבוגרים מאשימים את בני הנוער הסוררים שהם "כל היום בטלפון" ושהם פוגעים בתהליך ההתבגרות האידיאלי שהיה נהוג פעם.
האשמות אלה מוטחות בזמן שאין היום ישיבה של מבוגרים בישראל בלי שהנוכחים "רגע בודקים משהו" בטלפון. אפילו במהדורת החדשות המרכזית בישראל (יש עוד מדינה שבה זה כך?) המגישים בוהים בהודעות בזמן השידור. לפעמים, קצת כמו המתבגרים, הם מסבירים במבוכה כי "זה קשור לעבודה".
נכון, חייהם ובריאותם הנפשית של בני הנוער מעוצבים בדיאלוג בלתי פוסק עם ההתפתחויות הדיגיטליות. לפי הארגון Common Sense Media, נערה אמריקאית ממוצעת מבלה עד 9 שעות ביום אונליין ו-45% מבני הנוער טוענים שהם אונליין כמעט באופן קבוע. כמות ניכרת מהמתבגרים מדווחים שהם מצלמים 150-200 תמונות ביום, וזה לא נדיר לצלם יותר מ-100 תמונות סלפי עד הגעה לתוצאה הרצויה. אתם מבינים את התמונה.
היפר התקשרות - Hyper Connectivity
התוצאה הישירה של זרם ההתראות המושכות אותנו שוב ושוב להציץ בטלפון היא היפר התקשרות. אין כיום כמעט רגע שבו אנו לבד, עם עצמנו, ללא הפרעות. אפילו בשירותים. אם אנחנו המבוגרים עוד מסוגלים לזכור תקופה שבה היו לנו רגעי חסד שבהם לא ניתן היה להשיג אותנו, או שבהם יכולנו להיות בשקט עם עצמנו, לבני הנוער שלנו כנראה אין זיכרון כזה. חוסר היכולת להיות לבד מעלה את מפלס החרדה ומשמר אותה על אש קטנה וקבועה. זה מרגיש כך: משהו פיזי, בתוך הגוף, שמנקר בנו ומזכיר: אתה מפספס משהו, תציץ בטלפון. כל רגע שאנו לא עושים זאת, אנו עלולים לחוש אי נוחות ומתח.
וויסות רגשי
הפיתוי לבדוק את הטלפון, ותחושת החרדה כשאנו לא עושים זאת, שוחקת יכולת פסיכולוגית חשובה, הנרכשת בהתפתחות האונה הקדמית במוח: היכולת להרגיע את עצמנו כשאנו מרגישים רגשות שליליים. כפי שתינוק צריך ללמוד, באופן הדרגתי, להרגיע את עצמו לא רק "באמצעות" ההורים, כך גם נערה צריכה ללמוד לשאת תחושה לא נעימה בלי הצורך להסחת דעת, בדמות גלילה באינסטגרם למשל. הזמינות וההיפר קישוריות הדיגיטלית שלנו גורמות לשחיקה מתמדת ביכולת הזאת. בכל רגע נתון, אנו יכולים לעמעם את תחושות הדיכאון והבדידות בגירוי דיגיטלי זמין שיקפיץ את רמת הדופמין במוח ואיתה את תחושת ההנאה. ברגע שהגירוי ייעלם נחזור להרגיש את אותם רגשות שליליים וגם היכולת שלנו להתמודד איתם בעצמנו תיפגע.
קשה מאוד להתרכז
עליתי עם משפחתי לארץ בשנת 1990. חודשים אחדים אחרי שהגענו, הגיעו הספרים. יש לי זיכרון כזה: אני בן תשע או עשר, קורא, מהופנט, את עלילותיו של הבלש שרלוק הולמס, במשך ארבע-חמש שעות ברצף. קשה לי לדמיין את עצמי עושה משהו בלי הפרעה במשך זמן רב כל כך היום. קשה לי גם לדמיין נער מתרכז במשימה אחת, ללא הפרעות, באופן כה ממושך. העולם השתנה, והקשב שלנו השתנה, גם ברמה הנוירוביולוגית. זה לאו דווקא רע, וזה משפר יכולות אנושיות מסוימות וחדשות על חשבון הישנות (שלום תנופת ההייטק בישראל). אבל נדמה שהקשב ההוא אבד, לפחות לבינתיים, ואינו זמין יותר לרוב בני הנוער. עם העובדה הזאת עלינו להתמודד.
הקריקטורה של ההורה הלא מרוצה שמדבר לבן המתבגר שלו בזמן שהוא שקוע בטלפון מוכרת לכולנו. האתגר שלנו, כהורים וכאנשי טיפול, הוא להחליף את המשוואה. לדבר על הנושא באופן אמיתי, מכבד ופתוח. הנה כמה טיפים שימושיים איך לעשות זאת.
להכיר בטוב שבעולם הדיגיטלי
יש סיבה מעולה לכך שבני הנוער שלנו מבלים זמן רב בטלפון: זה כיף עבורם. אנשי טיפול צריכים לתקף את הרגשות החיוביים (התרגשות, תחושת שייכות) שנלווים לשימוש דיגיטלי.
בנוסף, השדה הדיגיטלי ממלא פונקציות קריטיות בהתפתחות בריאה. כך למשל, מתבגרים לומדים על עולמם הפנימי ומפתחים אותו בנפרד מההורים, הישג קריטי בהתבגרות. ישנם סודות וקשרים הקיימים רק שם (בזמני: לשלוח הודעת icq לאדם זר בעיר זרה). גם עולם הגיימינג מפתח כישורים וכישרונות ייחודיים.
להפסיק להאשים, להתחיל להקשיב
המטרה הטיפולית שלנו עם בני נוער שעושים שימוש מופרז בכלים דיגיטליים צריכה לנבוע מעמדה אמפטית ומכבדת. רק אם נצליח להבין יחד את כל הדברים הנפלאים שהוא חווה בעולם הדיגיטלי, נוכל להציע לו להתבונן גם על דברים שליליים שהוא לבטח מרגיש. אנחנו יודעים למשל ששימוש במדיה חברתית גורר ירידה די מידית ודי פרופורציונאלית בתחושת ערך עצמי (תשתמש יותר, תרגיש פחות טוב לגבי עצמך). גם בני הנוער ״מרגישים״ את זה. מרגישים שזה קצת עצוב לראות תמונות של הילד החתיך והמקובל עם עוד חברים מקובלים, ולדעת שלא היינו מוזמנים למסיבה.
במקום שיפוטיות, חמלה
המתבגרים ששקועים בטלפון או במחשב אינם לבד: כולם מסביב עושים זאת, משום שמולם עומדים הכוחות הטכנולוגיים והכלכליים החזקים בעולם. קשה לנו להניח את הטכנולוגיה מהיד משום שהמהנדסים המוכשרים והטובים בעולם משקיעים את כל כוחותיהם בכך שלא נעזוב. אם נחשוב על זה בפעם הבאה כשנסתכל על נער כזה, אולי נוכל להרגיש חמלה כלפיו, כי זה באמת גדול עליו.
דוגמה אישית וגבולות
רוצים שהילדים ישתמשו בטלפון פחות? תעשו את זה בעצמכם מולם ותציבו גבולות ברורים של שימוש בבית, שכולם (הורים וילדים) מכבדים.
המטרה העיקרית: פיתוח מערכת יחסים עשירה ובריאה עם הטכנולוגיה. המטרה העיקרית שלנו צריכה להיות לעזור למתבגרים לפתח מערכת יחסים בריאה עם הפלטפורמה הטכנולוגית. לא לעשות דמוניזציה של השימוש ולא להתייחס אליהם בפשטנות ובשטחיות, אלא לכבד, להעמיק, להסתקרן, להציע גבולות ולתת למתבגר להחליט לבד איך להתייחס לדבר המהבהב והממכר שנמצא ביד.
ד"ר ולרי חזנוב הוא פסיכולוג ומנהל קליני, הדספייס ירושלים
