ותיקי כפר סבא בוודאי זוכרים את בית היולדות של העיר, שקם ברחוב גלר בשנת 1947. 3 עשורים חלפו עד שבשנת 1978, עבר בית היולדות לאחריותו של בית החולים מאיר, ולפני מספר שנים עבר פיזית והתמקם בין כתלי בית החולים. פרופ' טל בירון-שנטל, מנהלת את האגף לגינקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית.
"לא הכרתי את בית היולדות הישן, אלא רק את הסיפורים הנוסטלגיים שיש לאנשים עליו", מספרת פרופ' בירון. "אבל ברור לי שהוא התנהל בצורה מאוד שונה. הנשים היו פאסיביות מאוד בתהליך הלידה, ולא ניתנה להן היכולת לקבל החלטות. בני זוג לא הורשו לקחת חלק בלידה, הקונספט של משפחה שאינה מורכבת מאבא ואמא לא הוכר ולא דובר. התינוק היה נלקח לתינוקייה, מיד לאחר הלידה, והיו מראים אותו להורים דרך חלון הזכוכית. כיום, כשאנחנו מביטים אחורה על כל הנהלים האלו, הם נראים לנו מצחיקים במקרה הטוב ומזעזעים במקרה הרע. מה שקורה היום בחדר הלידה הוא כמעט ההיפך ממה שקרה פעם", מדגישה פרופ' בירון.
ובכן, מה קורה היום בחדרי הלידה?
"אנחנו מבינים שמשפחות השתנו וזה כבר לא תמיד אמא ואבא - ומקבלים את זה בהבנה ובאהבה. יש לנו הרבה יותר קשב ליולדות. הן מקבלות אוטונומיה רחבה לבחור את העדפותיהן: איך מתאים להן ללדת, מי הן רוצות שיהיה לצידן בלידה, כיצד הן רוצות שהדברים יתבצעו, איך ואיפה הן רוצות להיות עם התינוק לאחר הלידה. הפתיחות לבקשותיה השונות של היולדת היא גדולה, וכך גם שיתופה בהחלטות. במקומות בהם אין חובה לנקוט בצעד חד-משמעי כזה או אחר, אנחנו מסבירים את האפשרויות, ממליצים על אלו הנכונות ביותר בעינינו ומאפשרים ליולדת להחליט. אישה יכולה להחליט על לידה פחות קונבנציונלית: לידה טבעית, לידה במים, לידה בתנוחות שונות ובתנועות שונות. כל עוד אין סכנה בריאותית לאישה ולעובר - אנחנו מאפשרים את זה. גם הסטנדרטים של הבינוי השתנו מאד. אם פעם היה ברור שכל הנשים יולדות בחדר אחד גדול וביניהן מפריד וילון פשוט, היום כל אישה יולדת בחדר פרטי. ואם פעם צעקות כאב היו חלק אינטגרלי מתהליך הלידה, כיום אם נשמעות צעקות מחדר לידה, בדרך כלל מדובר ביולדת שבחרה ללדת ללא אפידורל".
האם השתנו גם הנהלים של אחרי הלידה?
"בהחלט. בניגוד לעבר, כיום היולדת יכולה להיות צמודה לתינוקה מהרגע שהוא יוצא לאוויר העולם ועד לשחרורה מהמחלקה. בעולם המיילדות מכנים זאת 'אפס הפרדה בין האם לתינוק'. גם בני הזוג מתקבלים בברכה. נשים לא צריכות להיות לבד אחרי לידה והן יכולות לבחור מלווה שישהה לצידן 24 שעות, אנחנו ערוכים לזה מבחינת תנאי האשפוז. בנוסף, היולדת זוכה לתשומת לב ולהדרכה על הנקה ועל כל שאר נושאי הטיפול בתינוק. האחיות המדריכות רואות את האם ותינוקה כישות אחת שאינה מופרדת. זאת כחלק מהתבוננות עדכנית על תהליך הלידה וההפיכה למשפחה".
האם העובדה שאישה מנהלת את האגף הביאה לשינוי הגישה?
"את אגף היולדות אני מנהלת כבר כמעט עשור, את המחלקה כולה, רק בחודשים האחרונים. הגישה הזו נבנית במחלקה במשך שנים. כמובן שזו גם תפיסת העולם שלי, והיא ממשיכה להתרחש ולהתעצם. יחד עם זאת, ריבוי נשים בצוות הרפואי מביא ליותר הקשבה לשטח, והוא סוחף גם את הצוות הגברי המטפל. אנחנו מקשיבים ומתחדשים בהתאם לדורות החדשים של היולדות. מגיעות אלינו נשים צעירות עם תפיסות עדכניות. הן יודעות מה הן רוצות ומשמיעות את רצונן. מתבקש וחשוב לעשות את השינוי בהתאם לכך".
פרופ' בירון-שנטל היא אחת הנשים היחידות בארץ המכהנות כראש אגף בתחום הבריאות. היא אמנם לא גדלה עם החלום להיות רופאה, אלא הבינה שזהו העיסוק הנכון עבורה בתקופת הצבא.
"התגבשה בי ההחלטה לעסוק בתחום שקשור לאנשים, ואהבתי למדע ולביולוגיה, הובילו ללימודי רפואה. מחלקת היולדות בבית החולים מאיר, היא מקום בו גדלתי מקצועית. אנחנו עם הפנים קדימה לכל חידוש, המצאה וכיוון - רפואיים וטכנולוגיים. כל מה שיכול לספק אבחון יותר טוב לנשים בהיריון ועובריהן, אני בעדו".
מה לדעתך יש לשפר בעתיד בתחום היילוד?
"כדי שהמערכת תוכל לתת טיפול רפואי מיטיבי, היא חייבת תגבור תקציבי וכוח אדם. אני חושבת שחלק גדול מהתפקוד המצוין של מערכת הבריאות הישראלית, הוא בזכות אנשים שממלאים תפקידים בשטח, ומצליחים לעשות יש מאין, בהרבה עבודה קשה ואכפתיות. מדהים לראות אנשים שגם אחרי שנים לא מאבדים את החמלה והאמפטיה. וזה לא מובן מאליו בתוך העומסים בהם אנחנו עובדים. יש כאן אנשים מוכשרים וחכמים שחותרים למגע וללמידה, ויודעים באיזו טכנולוגיה נכון להשתמש ובאיזו גישה יש לנקוט, אבל כשאתה צריך לטפל ביותר אנשים ממה שאתה יכול - אתה לא תמיד מצליח לראות כהלכה את המטופלים. זאת הבעיה העיקרית של מערכת הבריאות", מסכמת פרופ' בירון.
