כשפרופ' יצחק מלר סיים התמחות באורתופדיה כללית בבית החולים סורוקה ב-1984, הוא ממש לא תכנן להיות האיש שיטמיע במערכת הבריאות בישראל מקצוע רפואי חדש. פטירתם בטרם עת של שני ילדים חולי סרקומה (גידול ממאיר המתפתח ברקמות החיבור בגוף), גרמה לו להבין שקיימת בעיה בטיפול וחייבים למצוא לה פתרון.
"באתי למנהל המחלקה האורתופדית ואמרתי לו שחייבים לעשות משהו בענין", הוא נזכר, ומודה בחיוך: "הבנתי שאורתופדיה כללית לא מעניינת אותי, הרגשתי שזה כמו להיות מסגר, שאין בה נשמה. הוא הבין אותי ואמר: 'המקצוע המתאים לך הוא אורתופדיה אונקולוגית. יש בו אנושיות, ביולוגיה ומחקר'".
באותם ימים, תחום האורתופדיה האונקולוגית, עדיין לא היה קיים בארץ. לכן הוצע לפרופ' מלר להתמחות בו בארצות הברית.
"בשנת 1985 יצאתי לשם ללימודי אורתופדיה אונקולוגית וכירורגיה משקמת גפיים. חזרתי לסורוקה ב-1988 והקמתי את היחידה לאורתופדיה אונקולוגית. כל עלותה נתרמה על ידי האגודה למלחמה בסרטן, שבשנים הבאות גם מימנה את התקנים של העובדת הסוציאלית והפיזיותרפיסטית וכן תמכה בקניית ציוד".
כיום, תשע שנים לאחר שיצא לפנסיה, מסתכל פרופ' מלר בגאווה על היחידה החדשנית שהקים כחלק ממה שהוא מגדיר "מסירת חיי לנושא הזה". במהלך השנים טיפלה היחידה בחולי סרטן רבים וקיבלה פרסי הצטיינות מטעם משרד הבריאות, נשיא המדינה ועוד. בשנת 1993 קיבלה היחידה הכרה רשמית של המדינה ובשלהי שנת 1994, עברה היחידה מבירת הנגב לבית החולים איכילוב.
"מאז, תחום האורתופדיה האונקולוגית התפתח מאד ואני העברתי את הידע הלאה, כך שרופאי היחידה כיום, הם תלמידי והצאצאים של מה שהתחלתי. אני עוד זוכר היטב את הימים שבהם הטיפול הכירורגי היחיד למי שהסרטן התפשט בגפיו היה כריתת רגל. לא ידעו לשחזר גפיים ולא היו טיפולים כימותרפיים מודרניים. בסוף שנות ה-70 הגיעו למסקנה ברפואה האמריקאית, שאם הכימותרפיה עובדת על סרטנים אחרים, אין סיבה שהיא לא תעבוד גם על סרטנים כאלה, ושכך ניתן יהיה למנוע קטיעות מיותרות".
מהם השינויים העיקריים שקרו בתחום האורתופדיה האונקולוגית במהלך השנים?
"כשהגעתי למקצוע, יותר מ-90% מהילדים שעברו קטיעות גפיים, נפטרו בסופו של דבר עקב מחלתם. ההתקדמות הרפואית אפשרה להקטין את המחלה, לדכא אותה ובחלק מהמקרים אפילו לרפא אותה. אחוזי הקטיעות ירדו ל-10%-15% ושיעור ההיוותרות בחיים עלה מ-10% ל-60%. הגורם העיקרי לכך טמון בהתפתחויות הטכנולוגיות. יש כיום טכנולוגיות שכשהתחלתי את דרכי רק חלמתי עליהן. כל נושא התלת-ממד, הכנת משתלים מותאמים לחולה, ניתוח בהקפאה. אני מקווה שדבר אחד מהותי לא השתנה - הגישה האנושית. הדבר חשוב ברפואה בכלל אבל כשעוסקים במחלות קיצוניות, קשות ומורכבות - בפרט. אורתופד אונקולוג צריך להיות בן אדם עם רמה אנושית גבוהה, מה שקוראים 'מענטש'. בלימודי הרפואה הכניסו לנו לראש שכל רופא הוא פרס נובל בפוטנציה. בעיניי זה קשקוש. יש רופאים שעוסקים במחקר ויש קלינאים מצוינים שתפקידם לרפא חולים, וכך צריך להיות. חוקרים דגולים לא עוסקים בטיפול בחולים ואני לא מכיר אף חוקר שיודע לעשות את מה שאני עשיתי עבור חולים. אף רופא מהסוג שלי לא עשה מחקרים פורצי דרך בנובל, וזה בסדר גמור. למרות כל המאמרים שפרסמתי הייתי איש מטפל, לא איש חוקר. טובי האורתופדים שהכרתי בישראל לא היו בעלי מעמד אקדמי, לא שיתפו פעולה עם האוניברסיטה, והדבר לא הוריד מגדולתם. לטפל בחולה ובמשפחתו זו אמנות, שלא קשורה ליכולת לעשות מחקר על צלחת פטרי במעבדה. צריך רופאים משני הסוגים אבל אין צורך שכל רופא יהיה גם וגם. זה חטא ההיבריס. אני לא רוצה להירשם בתולדות האומה כחוקר דגול, אלא כמטפל דגול".
מהפכות באורתופדיה האונקולוגית
לצד המהפכה הראשונה שהוביל בארץ פרופ' מלר שאפשרה כריתה של הגידול תוך שימור של הגפה, בעזרת משתלי מתכת גדולים וכימותרפיה ייעודית, חלו בשנים האחרונות מהפכות נוספות.
שיפור הדיוק הניתוחי, שיטות אבחון בעזרת MRI ושיטות פתולוגיות מכוונות יותר, מהפכת המידע, המחשוב המתקדם, מהפכת התלת ממד והאבחון המולקולרי.
ניתוחים מתבצעים כיום בעזרת טכנולוגיות ניווט ורובוטיקה, תוך יצירת תמונת מציאות משולבת, שמאפשרת לדייק בכריתת הגידול לפי תוכנית הניתוח. בנוסף מתבצעת הדפסה של משתלים מותאמים אישית לשחזור החסר שנוצר בכריתה, לטובת שיקום ותפקוד טובים יותר.
ד"ר אמיר שטרנהיים הוא מנהל המחלקה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי תל-אביב
