כששואלים את פרופ' שי אשכנזי, דקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, מה ייחודו של בית הספר, בראשו הוא עומד, הוא משיב תשובה מפתיעה למדי: "תקשורת בין רופא לחולה". בעיני פרופ' אשכנזי, מדובר באחד משני המרכיבים החשובים ביותר שעל רופא במאה ה-21 להחזיק בארגז הכלים שלו. לצד רמת מקצועיות גבוהה, מציב פרופ' אשכנזי את היכולת לקיים תקשורת נכונה, אנושית ואמפטית.
"זה נושא מרכזי, ההתקדמות הטכנולוגית הפכה את הרפואה למנוכרת. יש פחות מגע ישיר עם החולים, והדבר מפריע לרבים מהם. הרופא שנמצא מול החולה, מביט לעתים קרובות במחשב ולא על האדם שמולו. אני מאמין שכדי שרופא יגיע לאבחנה נכונה, עליו להיות קשוב לחולה, להסתכל עליו, לקרוא את שפת הגוף שלו, ולהבין מה מציק לו גם אם הוא לא אומר זאת. לכן שני הנדבכים האלו, מקצועיות ותקשורת, באים ביחד, ובבית הספר לרפואה באריאל אנחנו מדגישים ומחזקים את הרכיב האנושי, שלצערי לפעמים נשחק ברפואה המודרנית".
דברים שרואים כדקן
את לימודי הרפואה שלו עשה פרופ' אשכנזי בבית הספר הראשון לרפואה בישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים. לכן, עבורו לכהן כדקן של בית הספר לרפואה החדש ביותר בישראל היא סגירת מעגל. כך הוא גם יכול לתת את הדגש המיוחד לתקשורת רפואית, שלא היה קיים בימיו כסטודנט.
"במשך 3.5 שנים של לימודי רפואה, לא ראיתי חולה", מדגיש פרופ' אשכנזי, "ניתחנו צפרדע וכריש כדי לראות את איבריהם הפנימיים, עשינו חתך בגבעול בלימודי בוטניקה, אבל חולה אמיתי, לא ראינו. הדבר הפריע לי מאד, ואני שמח שעם השנים השתנתה מגמה זו בלימודי הרפואה בישראל. כשמוניתי לדקן באריאל, הגדרתי שמתחילת הלימודים, יום שלישי בכל שבוע, יוקדש לתקשורת רפואית. כבר בשנה הראשונה, עוד לפני שהסטודנטים בכלל יודעים הרבה על מחלות, הם כבר נחשפים ליחסי רופא-חולה. הם עוברים סדנת תקשורת רפואית, בה הם נפגשים עם חולים שמספרים להם על החוויה שעברו, ומתנסים במרכז סימולציה בו שחקנים מגלמים חולים. בסוף הסמסטר הראשון הם נבחנים על יכולת התקשורת שלהם.
בסמסטר השני של שנה א', הסטודנטים נחשפים לילדים עם צרכים מיוחדים, כדי שיהיו מודעים לצד הזה של הרפואה המודרנית, ומגישים דו"ח בנושא. בשנה השנייה ללימודים, הדגש הוא על הגיל השלישי. יש הכנה על מאפייניו, התחלואה הרבה בו, הבדידות והחששות של המטופלים. לאחר ההכנה הסטודנטים מבקרים בבתי אבות. כל אחד מקיים מספר פגישות עם קשיש, ומגיש דו"ח שעליו הוא מקבל ציון אישי. כל זאת, עוד לפני שהסטודנטים מגיעים לבתי חולים, כדי ללמוד רפואה על מאושפזים. אין תחליף ללמידה סביב מיטת החולה. כשהסטודנטים מגיעים לשלב הזה, אנחנו מקיימים קבוצות לימוד של 6-8 סטודנטים סביב מיטת החולה. הם נמצאים במחלקות שבועות ארוכים, בודקים חולים ולומדים תוך כדי ההתנסות בשטח. חשוב שהחלק הזה בלימוד יגיע לאחר שהסטודנט כבר למד את יסודות הרפואה ותרגל תקשורת רפואית נאותה. כך אפשר ליישם את הדברים במגע עם החולים.
המוטו שאנחנו מדגישים לסטודנטים הוא שהם אינם מטפלים במחלה אלא באדם הנושא מחלה. לכל חולה יש את עולמו, ערכיו, חששותיו, ניסיונו וההיסטוריה הרפואית-משפחתית שלו. כל אלו משחקים תפקיד בהתנהלותו מול המחלה ואנחנו כרופאים צריכים להיות מודעים לכל ההיבטים הללו", מדגיש פרופ' אשכנזי.
מה שהיה הוא לא מה שהווה
כשמבקשים מפרופ' אשכנזי, להמשיך להיזכר ולהשוות בין ימיו כסטודנט לרפואה לימיו כדקן בית ספר לרפואה, הוא מדגיש שבשנות ה-70, הרפואה הייתה פטרנליסטית. "הייתה מחשבה שהרופא הוא שיודע וקובע מה הטיפול הרצוי לחולה: למשל, תרופה או ניתוח. היום אנחנו במצב אחר. החולה חשוף למידע בתקשורת, חלקו אמין וחלקו לא, והרופא נדרש להסביר לו בגובה העיניים: מה מתאים ונכון עבורו. אבל בסוף, החולה הוא זה שמחליט, הוא אדון לטיפולו, גם לפי חוק זכויות הרופא - שאז כלל לא היה קיים".
ואלו אינם ההבדלים היחידים: "בימים ההם, היה גם הבדל של שמיים וארץ בחדשנות ובעדכניות הידע הרפואי לעומת היום. אז לא היו מחשבים אישיים או אינטרנט. למדנו מספרים עבי כרס, שביום שהגיעו לידינו, כבר היו מיושנים. המידע הרפואי הכתוב התקדם בקצב איטי מאוד. היום, לעומת זאת, אנחנו צריכים להתמודד עם מידע רפואי מורכב ועצום שמצטבר בקצב לא יתואר. התפוצצות מידע של ממש. מאמרים רפואיים מופיעים כל הזמן, תרופה חדשה נוחתת על המדפים מדי חודש. כל זה מעבר ליכולתו של המוח האנושי לקלוט. לכן היום בהכשרה הניתנת בבית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, אנחנו מתבססים על רפואה דיגיטלית, מקוונת. כבר בשנה א' מתקיים קורס מתקדם וייחודי בביו-אינפורמטיקה תרגומית ומידע-עתק, כלומר ביג דאטה. הקורס מועבר על ידי מומחים מובילים בתחום, ושם דגש על יכולתו של הסטודנט להתמודד עם המידע העצום שמתווסף כל הזמן, לחצוב בנתונים בצורה נכונה ולדעת לבדוק את מהימנותם, לטובת המטופל הניצב מולו", קובע פרופ' אשכנזי.
