ישנה מציאות חברתית חדשה בישראל המשתנה ממש לנגד עינינו, ומהווה דוגמה בה מתמזגות גישות רפואיות וטיפוליות, עם תובנות פסיכולוגיות ופילוסופיות לכדי הכרה בחשיבותו ובמרכזיותו של הבית בחייו של האדם.
הזדקנות אוכלוסיית העולם אינה עוד נושא חדש, אלא תופעה המאפיינת את העולם כולו. פריצות הדרך הטכנולוגיות יחד עם ההתקדמות המרשימה ברפואה, יצרו מציאות קיום חדשה עבור האנושות בימינו. על פי תחזיות האו"ם, עד שנת 2050 יגיע מספרם של בני ה- 65 בעולם, למיליארד נפש והם יהוו כ-16% מכלל האוכלוסייה האנושית על פני כדור הארץ. תהליך הזדקנות האוכלוסייה מושפע בעיקר מצמצום הילודה ומעליה בתוחלת החיים, הגורמת לעליה בשיעורם של המבוגרים. בני ה-65 בישראל, מונים היום כמיליון ומאתיים אלף נפש, המהווים כ-11% מכלל האוכלוסייה. על פי התחזיות, יגיע שיעורם של הזקנים בישראל עד לכ- 16% כבר בשנות ה-30 של המאה הנוכחית.
חשוב לציין כי 30% מאוכלוסיית הזקנים בישראל נמצאת מתחת לקו העוני, זו כשלעצמה מציאות חברתית בלתי נסבלת, המלמדת עלינו כחברה יותר מכל. מדובר באוכלוסייה שחובתה של המדינה למצוא לה מענים במישורי חיים מגוונים היא ראשונה במעלה.
אוכלוסייה רב גילית
בדומה למציאות בעולם המערבי המפותח, גם בישראל 95% מכלל האוכלוסייה המכונה ביורוקרטית "זקנה", מתגוררת בביתה שבקהילה. מדובר באוכלוסייה הנמצאת ברמות תפקוד שונות, הדורשות סיוע בהתנהלות היום יומית במסגרת הביתית. על פי התפיסה הרווחת בקרב אנשי מקצוע, האחריות לטיפול בזקן היא על המשפחה, כאשר המדינה באמצעות חקיקה אמורה לסייע לה. בתחילת 2022 מספר הזכאים לחוק סיעוד בישראל (הנגשת עזרה בפעילות יום יומית במסגרת החיים בבית), עמד על כ- 300,000 נפש. מטפלות ומטפלי הבית הם הגורם המרכזי המספק שירותים לאוכלוסייה זו, לצד עובדים זרים המגיעים לישראל מהעולם השלישי, ומסגרות ארגוניות שונות הקיימות בקהילה.
אנשי המקצוע המטפלים בזקנים אימצו זה מכבר את גישת ה- Aging in place שמשמעה עידוד המשך החיים בבית, במסגרת הקהילה. לתפיסה זו חשיבות רבה מבחינה תקציבית ממלכתית, כיוון שהן מפחיתות באופן משמעותי את עלות האשפוז הנחסכת כתוצאה מכך. באופן זה נאלצים הזקנים עצמם ובני משפחותיהם למצוא פתרונות מגורים, המאפשרים ככל שרק ניתן את המשך החיים בבית. נראה כי במציאות בה החיים מתארכים ותחושת הבדידות גוברת עם העלייה בגיל, בוודאי שביתו של האדם מהווה מבצרו. בעידן זה בו אנו חיים ובמציאות מתעתעת זו, אנו עדים גם למציאות קיום נוספת, הרוויה בהבטחות מפתות אודות חיים מלאי פעילות, מעש ומעדני שף, במסגרות "ארגוניות חלומיות", הנתפסות כ"מועדונים לבני הגיל השלישי". מקומות אלה הנראים כבתי מלון מהודרים, חלקם מתיימרים לשמש כביתו האחרון של הזקן, בשעה שהם מייצגים למעשה סוגים שונים ומגוונים של אתרי זקנה בתחפושת. ולא אמרנו מילה על העלות הכלכלית של החיים בהם.
חשיבותו של אשפוז בית
במציאות הגלובלית בה אנו חיים, טווחים מתקצרים וקשרים חברתיים משנים את פניהם חדשות לבקרים. האדם בעשור השמיני לחייו החי בעידן זה, אינו עוד איש חולה ותלותי אלא אדם פעיל ועצמאי, בעל יכולות כלכליות לא מבוטלות, המבקש לעצמו שירותי נוחות מגוונים וחיים איכותיים. זהו זקן מזן חדש המעוניין בחיי רווחה ובגירויים אינטלקטואליים בסביבתו החברתית. הוא מבקש להיות חלק מהעולם הגדול, ומעוניין להיות משולב בחברה רב גילית שיהיו בה קשרים חברתיים מספקים.
במציאות זו, המושג אשפוז בית בדירתו הפרטית של האדם, מאפשר רפואה מתקדמת באמצעות טכנולוגיה חדישה ומכשור רפואי נייד ומגוון, לצד קיום אנושי מכובד ויחס אישי. המשך החיים בבית לעת זקנה, אינו רק עוד צו חברתי ערכי אלא צורך אנושי, שיש למצוא לו מענה בידי בעלי מקצוע מיומנים.
במסגרת מחשבה אסטרטגית מרחיקת לכת, אשר הושפעה מדרישות הקיום בעולם טכנולוגי ודיגיטלי, יחד עם הצורך לתכלול תחומי ידע רב גוניים בהם – רפואה, סיעוד, מדעי החברה, כלכלה, משפט, ארכיטקטורה וכל תחום נוסף הנוגע באדם ובצרכיו, נוצרת מסגרת מקצועית חדישה התופסת נפח ומקום גדול והולך בתחום – מקצוע הגרונטולוג. במכללה האקדמית נתניה תכנית מוסמך ייחודית בלימודי ניהול בגרונטולוגיה, המכשירה אנשי מקצוע מיומנים לעסוק בניהול מתוחכם של שירותים, עבור האנשים המתגוררים בביתם והזקוקים להם. תובנות אלו משתלבות באופן מושלם עם תפיסת האשפוז הביתי משלימות אותו ומצעידות אותו קדימה.
יש לציין כי ראשיתו של שינוי זה נצפה כבר לפני עשור, בפרויקט מגורים חלוצי שתוכנן בסינגפור, עם דיווח על מידה גדולה של הצלחה. המיזם תואר כסביבת מגורים אורבנית רב גילית, עתירת שירותי נוחות הכוללים תמיכה אישית ורפואית, יחד עם מסכת רחבה ומגוונת של שירותים, המאפשרים קיום ברמות שונות של אינטראקציה חברתית, לצד רמת אנונימיות ופרטיות על פי בחירה אישית. רק מצב בו קיימת מעורבות כלכלית של המדינה ברמה התכנונית לטווח הרחוק והיישומית גם יחד, יכולה להביא לשינוי משמעותי בתחום לטובת הזקנים ובני משפחותיהם. בעידן זה לא נחוץ רק רצון של אנשים טובים ומיומנויות של בעלי מקצוע אוהבי אדם, אלא נחוצה הירתמות של פוליטיקאים היכולים להוציא תוכניות ארוכות טווח מן הכוח אל הפועל והרואים רחוק מעבר לארבע שנות קדנציה.
ד"ר אביבה קפלן היא אנתרופולוגית, מומחית בגרונטולוגיה וראשת התוכנית ללימודי מוסמך לניהול בגרונטולוגיה במכללה האקדמית נתניה
