"אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה", כתב טולסטוי. שִברו של המשפט המפורסם הזה מתגלגל מתוך "בעיר המשפחות" (עברית הוצאה לאור 2022), ספרה החדש של גל קוסטוריצה.
זהו ספרה הרביעי, והוא תפור מהבזקים של פרקי חיים בז'אנרים של שירה, פרגמנטים ומסות קצרות. הרושם הוא שהיא בונה לעצמה גוף ספרותי המצייר קו מתאר להתרחשויות, מעין הדהוד כתוב ומודפס שנועד אולי לבחינה נוספת של זיכרונות מכוננים, וש"בעיר המשפחות" היא מנסה להבין עד כמה אירועי ילדות ודינמיקה משפחתית שסועה מעצבים את האדם, או במקרה זה את האישה הבוגרת.
אצל קוסטוריצה דמיון ומציאות נשזרים זה בזה. ביד אומן/אמן היא מערבבת צבעים על פאלטה, ויוצרת אסתטיקה מבנית, מילולית ולעיתים מוזיקלית שנועדה להדגיש את ההבנה שהאומץ להרגיש את הכאב, ויותר מזה, לחשוף אותו, מביא ריפוי ובנייה מחודשת.
קוסטוריצה, חמושה במבט בוחן ורגיש לטבע ולסביבתה, מנתחת באזמל חד את הרגשות של דמויותיה הן בשפה פרוזאית והן בשירה שחומלת עליהן. היא כותבת, "הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת צֵל אִמִּי, אֶת הָעִיר הַשְּׁחוֹרָה, אֶת הָאִישׁ שֶׁאָהַבְתִּי, אֶת הַבַּיִת שֶׁלֹּא בָּנִינוּ. וְעַתָּה אֲנִי מִסְתַחְרֶרֶת בָּרוּחַ עֵירֹמָה וּפוֹחֶדֶת, מְיַחֶלֶת לְאוֹת".
וכאשר היא כותבת "שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר מַחְשָׁבָה שֶׁלֹּא מוֹצֵאת מְגֵרָה", נדמה שהיא מתבוננת שוב בזיכרונות שצפים בנו כמבוגרים בחדרו השקט של הפסיכולוג, וחושפת את שידת המגירות שלתוכה אנו ממיינים אירועים שנצרבו בנו בילדותנו: יחסים עם הורינו, היחסים המורכבים שלהם בינם לבין עצמם, גיל ההתבגרות, האהבות הבוגרות, הפרידות הפוצעות והמשברים המטלטלים שהטביעו את חותמם.
האם הרגעים הללו הם שעיצבו אותנו? האם אלה הם דווקא המרווחים שביניהם, הרווחים שדרכם שברנו את הכרוניקה?
קוסטוריצה גורמת לקוראים לצאת מהמקום המוכר, לנוע באי-נוחות על הכיסא, להתבונן פנימה ולעשות חשבון נפש מתוך תסריט חיים, ואולי גם להבין שהיכולת לבחור בכל פעם מחדש את החוט הזוהר, לתקן, להיעזר, למצוא את היחסים הנכונים, לא לחשוש לפרום, לתפור מחדש, ולאהוב שוב ושוב "עַד קַו הַשֶּׁקֶט" – היכולת הזאת היא שלנו, והחיים חזקים יותר מכל אבן דרך שנגעה בנו לאורכם.
באומץ רב, בווירטואוזיות המיוחדת שלה, קוסטוריצה לשה את בטננו כדי שנשאל את עצמנו מה זה אומר "לְהַרְגִּישׁ בַּבֶּטֶן בַּיִת". את המסכת הסבוכה שלה היא מסיימת במשפט הפשוט "חיוך מרפא, הוא גם דרך להגיד תודה".
קוסטוריצה היא עורכת ספרותית ומדריכת פילאטיס. היא מערבבת ענייני חול עם קודש של ספרות, אמנות ותנועה, ומלהטטת בהם.
"בדרך ליעד הבא אני מספיקה לקנות בקבוק יין, ואז, שוב בסטודיו, מדברת על שליטה, על איסוף, על זקיפות, על תנועה מלאה, זורמת ואלגנטית". הצצה לחיי היומיום שלה, לחיי האהבה ולחיי הנפש מציעים הזדהות ונחמה, משום שכולנו רצף של אירועים מרגשים, טעויות אנושיות ומשפחות שסועות. כתיבתה מרגשת.
